אירית שטרית
מתוך Zochrim
אירית שטרית זל, בת ה-39, הותירה אחריה בעל ו4 ילדים.
תוכן עניינים |
[עריכה] נקודות בחייה
[עריכה] רקע משפחתי ושנותיה הראשונות
אירית ילידת הארץ בת למשפחת עזרן ממתיישביה הראשונים של העיר אשדוד. אירית בת בכורה לאלי ואילנה עזרן נולדה בתאריך 30/08/69 ואחות לאיילת אשר זהבית ומיטל. אירית למדה בבתי ספר יסודי מוריה ותיכון מקיף ב' ואורט אקסטרני באשדוד. ואת שירותה הצבאי סיימה בהצלחה בבסיס חיל הים. הרצל נישאה להרצל שטרית בתאריך 27/1198 והביאו לעולם 4 ילדים. חן - גל - אליה - וטל בן הזקונים. אירית עבדה כמזכירה אדמיניסטרטיבית בבית ספר תיכון מקיף ח' בשנותיה האחרונות אירית למדה לתואר , אירית אהבה ללמוד וללמד .
[עריכה] ילדות ונערות
[עריכה] חייה הבוגרים
[עריכה] נסיבות מותה
אירית נהרגה במבצע " עופרת יצוקה " אירית הייתה בדרכה הביתה ממכון כושר, יחד עם אחותה, כאשר בעודן נוסעות ברכב נשמעה לפתע אזעקה המתריעה מפני נפילת רקטה בעיר אשדוד. השתיים יצאו מהרכב, לפי הוראות פיקוד העורף, והשתטחו על הארץ בסמוך לתחנת אוטובוס, בניסיון להתסתתר מפני טיל הגראד שנורה לעבר העיר.
טיל הגראד שנורה נחת בשטח גן ציבורי במרכז העיר וכתוצאה מההדף ורסיסים שעפו לכל עבר נפצעה אירית באורח אנוש ולאחר כשעה נפטרה מפצעיה. אחותה איילת נפצעה באורח קל-בינוני. שתי האחיות, כמו גם שלושה אנשים נוספים שהיו בקרבת מקום, פונו לבית החולים קפלן ברחובות, שם התבשרו בני המשפחה שהגיעו על מותה של אירית. אירית היא ההרוגה האזרחית היחידה במבצע " עופרת יצוקה.
[עריכה] מורשתה
[עריכה] דברים לזכרה
אחותי , אירית אירית אחותי היקרה היית או חלמתי חלום?כשנשמטה ידך מידי, כשאזלו חייך מגופך, גם חלק מגופי הלך ונעלם איתך, אני עדיין לא יכולה לבטא את המילה הנוראית "כשהלכת" הרי לא הלכת לסרט או לסופר , הלכת לבלי לשוב ,נעלמת מחיי ברגע אחד שלא ימחה מליבי , וליבי מה נשאר ממנו? את היית החצי השני ,והשמח שלי, החצי המכוון והמגונן, החצי שהלך איתך. הלילות שלי כמו ימים והימים כלילות.החצי הגדול מביניהם נמחק.בצער עמוק שקורע את הנשמה .
[עריכה] קרובי משפחה מספרים
[עריכה] חברים מספרים
מתאבלים קשות ונמצאים במצב של חוסר אונים מוחלט. אין דרך חזרה ואין אפשרות להחזיר אמא נהדרת לארבעת ילדיה שלא ציפו לזה כלל.
[עריכה] פגעו לנו בבית
מאת : אוהד צויק
הטיל שפגע בליל יום שני בגינה הציבורית ההיא, פגע במשפחות רבות באשדוד. בין כל המשפחות שמתמודדות עם האובדן הנורא והכאב הקשה מנשוא, נמצאת גם המשפחה שאני נמנה עליה, משפחת "המגזין". אירית שטרית ז"ל, הייתה חברה שלנו. אחותה, איילת מורדוך שנפצעה, ושרה כלפון חברתה הטובה הן בשר מבשרנו. במהלך חמש שנות קיומו של "המגזין" כבר היו לנו שבועות קשים. פעם היה זה מישהו שנקלע לצרה, אחר גויס למילואים, ההיא עברה ניתוח ואחרת התמודדה עם אבל משפחתי. עם זעזוע קשה כמו שעברנו השבוע, מעולם לא חשבנו שנצטרך להתמודד, וברגעים הראשונים אפילו כמעט ונשברנו. אבל לא משפחה חזקה ומלוכדת כמו שלנו יכולה להישבר. אוהד צויק מתאר בגוף ראשון, את הימים הנוראים שעברו השבוע על משפחת "המגזין" במדינה קטנה כמו שלנו, ועל אחת כמה וכמה באשדוד, כולם מכירים את כולם. בכל פעם כששומעים על תאונה או פיגוע בהם יש סיכוי כי מעורב מישהו שאנחנו מכירים, אנחנו מיד מנסים לברר את זהות הפצועים או הקרבנות, ועם כל הכאב שנוצר בשל האירוע עצמו, נאנחים אנחת רווחה כאשר מתברר כי אין לנו קשר כלשהו עם אחד הנפגעים. כשאירוע מסוג זה מתרחש באשדוד, מפלס הלחץ עולה עשרות מונים. ביום שני בערב, האזעקה תפסה אותי בבית הוריי שברובע ט’. שנייה אחת אחרי הישמע ה"בום", ביקשתי סליחה מאמא ואבא, תפסתי את התיק שלי, מצלמה וטסתי לבצע את עבודתי העיתונאית מזירת האירוע. בדרך בתוך עשרות ניסיונות להוציא שיחת טלפון הצליח לתפוס אותי צלם המערכת שלנו, אורי קריספין, ולשאול לגבי מקום הנפילה. את המצלמה כבר לא הייתי צריך, ונוכחותו במקום קיצרה בצורה משמעותית את הצורך שלי להיות שם. צילמתי 3 תמונות, אספתי כמה עדויות ומיהרתי לשוב לבית הוריי, על מנת לעדכן את אתר מגזינט בדיווח ראשוני. הטלפונים שלי לא הפסיקו לצלצל. רובם של קרובים וחברים מחוץ לאשדוד, שביקשו לוודא את שלומי ושלום משפחתי, וחלקם של חברים מהעיר, ששאלו האם אני יודע את זהות הפצועים. לאחר מספר דקות כבר קיבלתי דיווח כי האישה שנפצעה אנוש מתה על שולחן הניתוחים בקפלן. נכנסתי שוב למערכת הניהול של האתר על מנת לבצע עדכון לידיעה, כשתוך כדי ביצוע הפעולה הקצרה הזו, התקשר אחד מחבריי וביקש לאמת את הידיעה כי לאישה שנפטרה קוראים אירית שטרית. בשנייה הראשונה הייתי בהלם. בשנייה שאחריה, כבר נהייתי לבן. אמרתי לו שאבדוק וניתקתי את הטלפון. קודם כל חייגתי לשרה כלפון, קולגה לעבודה, חברתה הטובה של אירית. הטלפון של שרה היה תפוס ומיד ניסיתי לחייג לאנשים נוספים שאולי יפריכו באזני את השמועה הנוראה וישיבו את הצבע אל פניי.
כלום. כולם מדברים עם כולם. לאחר מספר ניסיונות עקשניים ענתה לי שרה, ולרגע נשמעה לי כרגיל. "הכל בסדר?" שאלתי בהיסוס. "לא אוהד, כלום לא בסדר. אני בדרך לבית החולים, מתפללת". ענתה. ברגע אחד הבנתי שני דברים נוראים. הראשון, כי אכן מדובר באירית, השני, שרה, חברתה הטובה, אינה יודעת כי אירית כבר אינה בין החיים. שתקתי וניתקתי את השיחה. את ההלם שהשתלט עליי חיזק טלפון נוסף, שבישר לי שיחד עם אירית הייתה אחותה, איילת, שעובדת אף היא במשפחת "המגזין". מאותו הרגע הטלפונים לא הפסיקו לצלצל. אחד אחרי השני התקשרו אליי, האיש שתמיד מנקז את כל המידע בעיתון ובכלל, כדי לדעת האם יש אמת בבשורה המרה. איני יודע, כמה אנשים, שברגע שישחזרו לעצמם את אותו ערב מקולל, את הרגע בו התבשרו את בשורת האיוב הזו, ייזכרו בי כנביא הזעם. כמה דקות לאחר מכן, אייל בן שמחון התקשר, בפעם המי יודע כמה באותה שעה. "עוד כמה דקות תהיה למטה, אני אוסף אותך ונוסעים לקפלן". כמה דקות מאוחר יותר הודיע לי כי כולם כבר בדרך חזרה לאשדוד. שעה קלה לאחר מכן התקבצו כל החברים אל בית משפחת שטרית, בית אותו שכרו אירית והרצל לתקופת מעבר בה בנו את ביתם החדש, ואותו אמורים היו לפנות למחרת, ביום שלישי. בבית הלם. כמעט ואף אחד לא מדבר. מדי פעם נשמעים קולות בכי. שבועיים קודם לכן תמו 30 ימי האבל של הרצל על מותה הפתאומי של אמו, ושוב נגזר עליו להתמודד עם בשורת איוב. לאף אחד אין מילים שיכולות לנחם, ולו במעט.
הבטתי בעיניהם של האנשים. אנשים, שבימים כתיקונם היו קמים לקראתי, חלקם מחבקים, חלקם מנשקים או מחליקים ידיים. הם הביטו לעברי חזרה, כמו אומרים לי "שלום" עם העיניים. יותר מזה לא ניתן היה לומר.
כמה רגעים לאחר מכן, ומשה דנינו מגיע. "לא נראה לי שנוכל להוציא עיתון השבוע", הוא אומר, ומיד יוצאים אייל, משה ואני אל מרפסת הבית להתייעצות חירום. בחלומות הכי שחורים שלנו, לא חלמנו שנעמוד בפני סיטואציה כה קשה, שבה הבית שלנו, המשפחה הקטנה של "המגזין", כמו גם המשפחה המורחבת ספגו פגיעה ישירה. מעבר למותה הטראגי של אירית, איילת נפצעה, ושרה בהלם טוטאלי. למשך כמה שניות, חשבנו, שמזעזוע קשה כזה, לא נוכל להתאושש בתוך יומיים. "אין ברירה", קטע אייל את המחשבות של כולנו, "אנחנו חייבים להוציא את הגיליון הזה ולו בשבילה. דווקא ברגע הכל כך קשה הזה, אנחנו חייבים לגלות אחריות כלפי עצמנו וכלפי תושבי העיר ולא להישבר. גם אם נצא במתכונת מצומצמת, לא ניתן למחבלים להכניע אותנו".
למחרת בבוקר, הצוות מתכנס לישיבת חירום. כולם שבורים, המומים. אף אחד לא יודע מאיפה בכלל להתחיל. "אין לי מילים לתאר את התחושה הקשה האישית שלי", פותח אייל בדברים, "ואני יכול לתאר לעצמי מה עובר על כל אחד ואחת מכם, אבל אנחנו חייבים לאסוף את עצמנו, להתעלות ולעשות הכל על מנת שדווקא ברגע הנורא הזה, ניתן לאירית את הכבוד לו היא כל כך ראויה". חילקנו בינינו משימות. כולם גיבו את כולם ועזרו אחד לשנייה. הכל על מנת שלא רק שהגיליון הזה ייצא, אלא שהוא ישדר מסר חד וברור לכל המשפחה שלנו, לעיר אשדוד ולמדינת ישראל. מסר של עוצמה, של חוסן ושל לכידות.
זו הפעם הראשונה זה למעלה משנתיים בהן אני כותב ב"המגזין", שכל מילה אותה אני כותב מלווה בתחושה הקשה של "הלוואי ולא הייתי צריך לכתוב את זה". אך עם כל הכאב העצום והצער הבלתי יתואר, החיים חזקים מהכל ועלינו, כמשפחה, כעיתון, כעיר וכעם לעשות הכל בשביל לחזק את המשפחה ואת עצמנו, להרים את הראש ולצעוד קדימה, כי אותנו לא ישברו.
אירית אירית הייתה חברה שלנו. לרוב בזכות איילת, שרה ועדה, אך גם בזכות אייל, משה, אורי ובזכותי. אירית והרצל היו חלק בלתי נפרד מהנוף באירועים שלנו, הן האירועים הפרטיים, המשפחתיים והן האירועים של "העבודה", שגם הם הפכו מזמן לסוג של אירועים משפחתיים. רקדנו יחד, חגגנו יחד, אכלנו, שתינו ושרנו יחד. נסענו לנופשים ביחד ועשינו מסיבות ביחד. אירית והרצל היו תמיד הכוכבים של המסיבות האלו, בעיקר של מסיבות פורים, בהן שנה אחר שנה זכו בתחרות התחפושות כשתמיד הקפידו להתחפש יחד. בשנה הראשונה היו הומלסים, ונכנסו לאולם כשהרצל דוחף את אירית בעגלה של סופר, כששניהם לבושים סמרטוטים. בשנה השנייה התחפשו ל"סקס, סמים ורוקנ’רול" כשאירית התחפשה לבאנג, והרצל לקונדום ובשנה האחרונה התחפשה אירית לבניין הליפסטיק והרצל למנוף, שסימלו את רכישתו של בניין הליפסטיק המפורסם בניו יורק על ידי חברת מנופים פיננסים לישראל, החברה לה כולנו משתייכים. באותה מסיבה, לפני פחות משנה, רגע לאחר שהכתיר את אירית והרצל לזוכים במקום הראשון, אמר ג’קי בן זקן מעל הבמה, כי זו הפעם האחרונה בה הוא מרשה להם להשתתף. היום, האמירה הזו מקבלת משמעות טראגית. ספק רב אם מסיבות פורים הבאות, אם יתקיימו, או כל אירוע שנקיים במסגרת זו או אחרת, ללא אירית, יוכלו להידמות ולו במעט לאירועים אליהם הרגילה אותנו היא בעצמה.
הרצל את הרצל אני מכיר כ-15 שנה, עת הייתי בן 14. הייתי קדט צעיר בבית הספר לקציני ים בעכו. בימים ההם לא הייתה רכבת לאשדוד ונסענו עד לתל אביב, שם היינו תופסים טרמפים לאשדוד. באחד מערבי חמישי עצר לי הרצל, ונתן לי טרמפ לאשדוד. טרמפ, שללא ספק, שינה את מסלול חיי. היו אלה ימי בחירות, והרצל צרף אותי לצוות תליית שלטים בראשותו. משם, הדרך להכרת חבריה הצעירים של "אשדוד נטו", הייתה קצרה. למרות שמשפחת אשדוד נטו הלכה וגדלה עם השנים, וגם אני התבגרתי וקשרתי קשרים רבים בתוך ומחוץ למשפחה הזו, הקשר שלי עם הרצל תמיד היה משהו אחר. הרצל, אחי היקר. בסיטואציות שונות בחיי, בתקופות שונות ובשלבים שונים, מהתיכון, דרך הצבא, ההתנסות העסקית שלי ועד היום, תמיד מצאתי אצלך אוזן קשבת, עצה טובה, מילות עידוד. תמיד עזרת לי כשהייתי צריך, וגם לא חסכת ממני ביקורת נוקבת, כשהייתי ראוי לה. אתה חבר אמיתי. לא עובר רגע אחד בו אני לא חושב עליך. ראיתי אותך אתמול, ישבתי לידך, חיבקתי אותך, ולא מצאתי אפילו מילה אחת לומר. אני, שרגיל להתבטא בצורה קולחת, חיבקתי אותך ושתקתי. בכתב זה תמיד קל יותר. אני רוצה שתדע, למרות שיש לך משפחה גדולה, חמה ואוהבת הן בזכות קשר דם והן בזכות קשרי חברות אמיצים, אהיה לצידך בכל אשר תרצה או תצטרך אותי. אוהב אותך אהבת אמת, אוהד. --מורדוך אדי 13:02, 7 במאי 2009 (UTC)
