מרדכי אנילביץ
מתוך Zochrim
תחנות חייו
מרדכי אנילביץ' (1919 – 8 במאי 1943, ג' באייר ה'תש"ג) היה מפקד מרד גטו ורשה. נפל בקרב גבורה מול הנאצים, שהשתלטו על הגטו בעזרת כוחות גדולים. בחייו ניחן בכושר מנהיגות בולט, ולאחר מותו נחרטה אישיותו כסמל לאומץ ולהקרבה. עד היום מייצגת דמותו של אנילביץ' את ההתנגדות היהודית בשואה.
מרדכי אנילביץ' נולד בעיירה וישקוב בפולין לאברהם ולצירל. הוריו, שהיו בעלי חנות מכולת קטנה, התקיימו בדוחק, ולאחר לידתו של מרדכי, עברה המשפחה לוורשה הבירה בתקווה לשפר את מצבה הכלכלי. בוורשה התרחבה המשפחה ולמרדכי נולדו אח ושתי אחיות: פנחס, חווה ופרידה. ילדותו עברה עליו בשכונת פובישלה, שהייתה ידועה כשכונת עוני מוכת פשע, הממוקמת סמוך לנהר הוויסלה. הרחוב היחיד בשכונה בו גרו יהודים היה סולאץ, הרחוב הראשי, ושם גם השתכנה משפחת אנילביץ'. גם בוורשה עסקו אברהם וצירל בחנוונות.
משפחתו של אנילביץ' סבלה מעוני מתמיד, ולא פעם הגיע המצב בבית עד כדי רעב. בנוסף, נאלצו ילדי המשפחה להתמודד באופן תמידי עם גילויי אנטישמיות. כבר אז התבלט מרדכי כמנהיג, כאשר יחד עם אחיו הצעיר פנחס הנהיג חבורת ילדים שלא פחדה להגן על עצמה מפני הילדים הפולנים. מרדכי הגה תכסיס - הוא היה מנצל את כושרו הגופני כדי לחמוק מהבריונים הפולנים, ולאחר שתש כוחם היה מכה אותם שוק על ירך. בעקבות כך, הצליח להשיג "הפסקת אש", ומנהיג החבורה האנטישמית היריבה הצהיר: "אתם בכלל לא יהודים. יהודים לא נלחמים, אתם משלנו."
בניגוד למקובל בקרב היהודים באותה תקופה, הרבה אנילביץ' לעסוק בספורט. הוא השקיע זמן רב באימוני היאבקות ואגרוף, ובנוסף, נהג לשוט בקיץ במי נהר הוויסלה, ולהחליק בחורף על מימיו הקפואים.
אנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ' בעיירת הולדתו וישקובעם סיום בית-הספר העממי קיווה אברהם לקבל עזרה מבנו בניהול החנות, אולם אמו החליטה לחפש עבורו גימנסיה. מרדכי לא התקבל לגימנסיות פרטיות בעיר, וצירל נאלצה לרשום אותו למוסד פחות יוקרתי, בית הספר לנערים "לאור" ברחוב נאלבקי. בלימודיו הצטיין אנילביץ' בעיקר במקצועות ההומניים, והתבלט בכושר הדיבור ויכולת ההבעה. במשך תקופה ארוכה שימש בתפקיד ראש ועד הכיתה והדובר שלה. הוא היה ידוע כעקשן, חסר סבלנות וכמנהיג טבעי שסוחף אחריו אחרים.
בגיל 15 הצטרף מרדכי לתנועת הנוער הציונית בית"ר. לאחר שנה הוא החליט לעבור לתנועת השומר הצעיר, וצורף מיד לקורס מדריכים, למרות גילו הצעיר. בתור מדריך בשומר הצעיר הקים גדוד חדש ונתן לו את השם "למרד". הוא הרבה לעסוק עם חניכיו בטיפוח המשמעת, במסעות מפרכים ובדיונים אידאולוגיים. בניגוד למקובל בשבטים אחרים, לא עסק אנילביץ' בפעילות אינטלקטואלית. הייתה זו התקופה בה עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, ומרדכי היה טוען בהקשר זה: "הבעיה איננה בטולסטוי, אלא במערב, בגרמניה."
אנילביץ', שהתעקש על השפה העברית ועסק ללא הפסק בחינוך ציוני, היה ידוע גם ביחס קר וענייני כלפי חניכיו בכלל וכלפי בנות בפרט. הוא טען כי "זה לא הזמן להתיידד עם בנות", ואף על פי כן הוא הכיר בתקופה זו את חברתו מירה פוכרר, הצעירה ממנו בשנה. בתקופה זו רצה אנילביץ' להקדיש את כל זמנו לפעילות בשומר הצעיר, ואת לימודיו הוא סיים בהצלחה רק משום שנענה להפצרות אמו ומוריו לא לעזוב את בית-הספר.
בגיל 18 יצא מרדכי למחנה אימונים פולני טרום-צבאי. כבר בתחילת האימונים, קבוצת חניכים פולנים גנבה את כלי נשקם של החניכים היהודים, על מנת להוכיח שיהודים לא יכולים להיות חיילים טובים. אנילביץ' ארגן את חבריו היהודים כדי להחזיר את הרובים ולהכות את הגנבים. בסיום הפרשה סולק ממחנה האימונים, למרות העובדה שמפקד המחנה הודה כי היהודים נהגו כהלכה.
מרדכי אנילביץ' וחברתו מירה פוכרר על רקע גטו ורשה ההרוס. התמונה צוירה על ידי שמעון גרמיזה. הכתובת ביידיש אומרת: "אל נא תאמר כי זו דרכי האחרונה"עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברח אנילביץ' עם קומץ חברי השומר הצעיר לעיר קובל במזרח פולין. משם ניסה יחד עם חבריו להגיע לגבול הרומני על-מנת לפתוח נתיב עלייה לארץ ישראל דרך הים השחור, ואילו מירה פוכרר הגיעה לווילנה כדי לנסות ולקבל שם אשרת עלייה. אנילביץ' נתפס בדרכו לגבול הרומני על ידי הצבא האדום. הוא נכלא למספר ימים, וחזר לוורשה אחרי שחרורו. ורשה באותה עת כבר נכבשה על ידי הצבא הגרמני, ואנילביץ', מזועזע מהמראות, פגש שם בפעם האחרונה את אביו, שהועסק בעבודות כפייה.
אנילביץ' ארגן חבורת צעירים, שהגיעה לווילנה כדי לעזור ולנסות לפתוח משם נתיב עלייה לארץ ישראל. בווילנה הוא חבר למירה פוכרר ולשאר ידידיו מהתנועה. הוא ומירה החליטו לחזור מיד לוורשה כדי לשקם את פעילות השומר הצעיר, שנאסרה על פי צו של השלטונות הנאציים. בדרכם עצרו אותם הן החיילים הרוסים והן החיילים הגרמנים, שלא ידעו על יהדותם. עם חזרתו לוורשה התבשר מרדכי על מות אביו.
יחד עם חבריו להנהגת השומר הצעיר בוורשה החל אנילביץ' לארגן את הפעילות המחתרתית של התנועה, שהתרכזה באותו זמן בפעולות חינוך וארגון תאי מחתרת. הוא הוביל קו של התנגדות ליודנרט, ואסר על חבריו לקבל משרות במועצת גטו ורשה. מפורסם המקרה בו הכה שוטרים יהודים שבאו לעצור אותו לצורך משלוח לעבודות כפייה. המשטרה היהודית העלימה עין ולא הטרידה אותו שוב. עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 החל אנילביץ' לארגן את ניצני ההגנה היהודית בגטו. תחילה, עם הקמת "הגוש האנטי-פשיסטי", היה אנילביץ' סגנו של מפקד הארגון הצבאי בגוש, פנחס קארטין, שהיה מוכר באותה עת כאנדז'יי שמידט.
האירוע
עם גבור גירושי היהודים והמשלוחים מהגטו למחנות ההשמדה, נסע אנילביץ' לצ'נסטוחובה כדי לארגן את תנועת המרד. הוא חזר לוורשה לאחר הידיעות על האקציה הגדולה, שבמהלכה גורשו רוב יהודי הגטו, והיה בין מייסדי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בגטו ורשה באוקטובר 1942. הוא נבחר לעמוד בראש הארגון, למרות חוסר הניסיון הצבאי שלו. כינויו המחתרתי היה "מלאכי" - תרגום מפולנית של הכינוי "אלניוק", שדבק בו מאז החל את דרכו הציונית.
ב-18 בינואר 1943 הנהיג אנילביץ' את הקרב הראשון שלו נגד הגרמנים, כאשר אלו נכנסו לגטו לבצע גירוש נוסף. אנילביץ' יחד עם קומץ לוחמים הצטרפו לשיירת המגורשים, וברגע בו הגיעה השיירה לפינת הרחובות זמנהוף-ניסקה, תקפו הלוחמים היהודים את הגרמנים, על-פי סימן של אנילביץ', והטילו לעברם רימון. מרבית הלוחמים נפלו בקרב פנים מול פנים שהתפתח ברחוב, ואנילביץ' עצמו ניצל בזכות מעשי הקרבה של פקודיו. פעולת הגירוש הופסקה לאחר ארבעה ימים, ובשלושת החודשים הבאים עסק אנילביץ' בהתארגנות לקראת הקרב הגדול הממשמש ובא.
הארגון היהודי הלוחם מנה באותה תקופה מספר מאות לוחמים ומאות לוחמים נוספים השתייכו לאצ"י (ארגון צבאי יהודי). בטרם החל המרד הגדול התקיימו ניסיונות איחוד בין שני הארגונים, אך אלו לא צלחו. שני הארגונים פעלו במקביל תוך כדי תיאום מוגבל. התחמושת של ארגון אי"ל הייתה מועטה ואנילביץ' החליט לנסות לחפות על כך בניידות של הכוחות. הוא חילק את חייליו לחוליות קטנות שתפקידן היה לצלוף בגרמנים מבתים אשר התרוקנו זה לא כבר מיושביהם. מקומות המחבוא של הלוחמים היהודים היו בבונקרים שהוכנו וצוידו מראש. נתיב נסיגה למקרה של מפלה לא הוכן.
המרד הגדול, בהנהגת אנילביץ', החל בערב פסח, 19 באפריל 1943, עת חזרו הגרמנים בכוחות גדולים לגטו. ידוע מכתבו ליצחק (אנטק) צוקרמן שנכתב בזמן המרד, ובו מובא המשפט:
בעקבות אירועי הקרב הראשון בינואר, החליט אנילביץ' להימנע מלחימה ברחוב, שם יש יתרון לגרמנים, ולהעביר את הקרבות לבתים ולבונקרים. השליטה שלו בכוחות הייתה טובה בימים הראשונים של המרד, ותוכניתו לנהל מלחמת התשה באמצעות לוחמת גרילה נחלה הצלחות מקומיות. כעבור מספר ימים, הגרמנים הבינו כי היהודים נמנעים מלחימה ברחוב והחלו להצית את בתי הגטו ולאחר מכן להזרים גז לבונקרים. פעולות אלו החלישו את השליטה של אנילביץ' בכוחותיו, ומשלב זה ואילך חלק מכוחותיו המשיכו לפעול בכוחות עצמם על פי תוכניות מוכנות מראש.
מרדכי אנילביץ', חברתו מירה פוכרר וחלק גדול מאנשיו נפלו ב-8 במאי 1943, בעת נפילת הבונקר המרכזי ברחוב מילא 18. בונקר זה שימש כמפקדת הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה, והוא נכבש על ידי הנאצים באחד הקרבות האחרונים של המרד. חלק מהלוחמים התאבדו על מנת לא ליפול בשבי הנאצים. לאחר שחרור פולין העניקה ממשלת פולין החדשה אות הצטיינות צבאי גבוה למרדכי אנילביץ'. התאריך בו פרץ המרד נקבע כיום הזיכרון לשואה ולגבורה של מדינת ישראל.
