הלל הדר
מתוך Zochrim
הלל הדר, נולד ב 1945 בכפר מסריק, בנם הבכור של בת-שבע ויצחק הדר מוותיקי הקבוץ. נפל ב 1968 בקרב עם מחבלים על הירדן.
| הלל הדר | |
|---|---|
| נולד | 1945 |
| מקום לידה | בכפר מסריק |
| נפל | 1968 בקרב עם מחבלים על הירדן |
| מקום קבורה | קיבוץ כפר מסריק |
| כינוי | "ציבולה" |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת ששת הימים |
[עריכה] מכתבו האחרון של הלל לאשתו הטריה דפנה
אשתי היקרה שלומות! אני מקווה שקבלת את המכתב הראשון ששלחתי לך. כתבתי לך עוד מכתב אחד, אבל לא היה לי איפה לזרוק אותו ולכן שמרתי אותו איתי ושלחתי לך אותו עכשיו. אפשר לומר שחם כאן במשלטים, אך הרבה פחות מאשר חשבתי שיהיה. התנאים הם בהחלט משביעי-רצון ואין לי שום סיב להתלונן, מלבד זה שכל כך רחוק מהבית וכמובן ממך. אני מנסה להתגבר על זה בקריאת "רומנים" או בעיסוק אחר כלשהו. בקיצור אפשר לומר שהשלווה כאן היא מנת חלקנו. דפי, אני מחכה לחבילה ומבקש שתשלחי לי מכנסיים קצרים. מהיתר לא חסר לי כלום, וכמובן אני ממתין כל יום למכתב ממך. ועכשיו אסיים מותק, כי פשוט אין לי מה להוסיף. אז הרבה נשיקות מבעלך האוהב עד לב השמיים. שלך תמיד באש ובמים
22.8.68
הלל
[עריכה] 40 שנה לנפילתו
40 שנה עברו מאז אותו יום בו נפל חברנו הלל הדר ז"ל, על גדות הירדן ב"ארץ המרדפים" של אז, ב 1968. הבטתי בארון הספרים שבביתי, שם למעלה מונחת החוברת הצנועה לזכרו של הלל. קראתי את הדברים אותם כתבתי אז לזכרו בחוברת הזיכרון. היסטוריה שלמה חלפה מאז, מלחמת ההתשה ב 1969-70, מלחמת יום-כיפור ב 1973, מלחמה שתפסה אותנו כולנו בלי מכנסיים, השלום עם המצרים, מלחמת לבנון ב 1982, אז עוד לא ידענו שתהיה גם "מלחמת לבנון השנייה" כעבור 24 שנים, המלחמה עם הפלשתינאים, מלחמה אותה אנחנו מנהלים באופן רצוף בעליות ומורדות למעשה מאז החלק הראשון שלה בו השתתף הלל כמילואימניק בצנחנים ב 1968, מלחמה ממנה לא שב הביתה. בעולמו של הלל אותו עזב בחטף אז ב 1968, כיכבו מעל גלי האתר הטרום טלוויזיוני להקות הדודאים, הפרברים ורביעית גשר הירקון משלנו, להקת החיפושיות, הזמרת דאלידה, קליף ריצארד, טום ג'ונס ועוד ועוד, קולות שכבר כמעט אין שומעים היום. הלל, עלם חמודות שהיה ידוע בצעירותו כ"שובב גדול" גם במושגי החברים מקבוצת 'אורן', החל לפרוח מיד עם סיום ה"מוסד החינוכי". לאחר הצבא, תפס מקום מרכזי בענף המטע. כמו כן החל להשתתף כשחקן בחוג הדרמטי בקבוץ תחת הדרכתו של הבמאי פטר פריישטאט. הבמאי הידוע החליט לטפח אותו מאז ששמע על מעלליו בתפקיד 'הקוף' במחזה "ניסים ונפלאות". הלל הפך תוך זמן קצר לכוכב מקומי בלהקה הדרמטית של הקבוץ. באחד מתפקידיו בהצגה האחרונה שעליה התאמן, היה צריך להגיד משהו בנוסח {מהזיכרון בן 40 שנה}- "אל תדאגו לי, יותר לא נתראה" . לדברי הבמאי אז, הוא אמר את המשפט יותר מדי טוב מה שהדליק אצלו נורה אדומה...כנראה שפטר הרגיש את האסון הקרב בקולו של הלל.
שנים לאחר לכתו מאיתנו, פגשתי באחד מביקורי בקבוץ את דפנה, אלמנתו הצעירה. היא ספרה לי בחום כי היא עומדת לשקם חייה ולהתחתן עם בחור מקסים. חיבקתי אותה חזק ואיחלתי לה רק טוב . החיבוק והאיחולים היו לא רק ממני כי אם מכל חבריו של הלל. אני בטוח שכך היה רוצה, שתשקם חייה. מאז 1968, כולנו התחתנו, כולנו היינו להורים וחלקנו זכו והפכו לסבים וסבתות. רק הלל שלנו נשאר צעיר יפה, שובב ורענן, צעיר שהזמן קפא יחד איתו וקפאו גם הזיכרונות. מעשיות הנעורים הקשורות בהלל, מעשי הקונדס, ההתבגרות, הצבא, החתונה עם דפנה, האווירה השמחה והעולצת אותה אנו מעלים עתה, מגלים לכולנו את מרחק הזמן בו עברנו מאז, מרחק של 40 שנה. גם מושגי החיים, החיים בכלל, בארץ ובעולם ובקבוץ בפרט, השתנו לגמרי מאז העולם של שנות הששים. השינויים שעבר הקבוץ מאז ומי אני, שעזבתי לפני כ 40 שנה את דרך הקבוץ, מי אני שאעלה נושאים אלו כאן ועכשיו, חושפים עולם אחר לגמרי מאז עולמו של הלל , עולם בו חיי פעל ואהב, עולם ממנו נלקח בחטף עת נתקל המארב בו שכב בחוליית מחבלים על הירדן. לכולנו זרקה שיבה בשערות ולחלקנו פדחת דלילה, קומתנו שחה במעט, לרובנו ליד המיטה 'פק' טבליות לדילול הדם וכנגד לחץ , לא חשוב היכן... רק הלל יישאר לנצח צעיר יפה ובריא.
אזכרה לאחר 40 שנה שמורה בדרך כלל לצדיקים והלל שלנו ראוי גם ראוי לכך!
יהי זכרו עימנו תמיד
רפי אשכנזי
בשתי ידיו – ובגופו
כמו אילן אחד אשר נשתל בלב מדבר ואיש איננו משקה. אבל צומח, וגודל. וכבר הוא "רץ" אל השחקים הבהירים – ללא ענן, (כי כך היו חייו – תמיד) וכבר הוא "מאמיר" ומשתרג, משריש בעקשנות עד תמהון, ושוב הוא חלק מהנוף הזה – שלנו. מכל ההרהורים, מכל החזרות אל העבר הצף ושוב עולה, נולדה בי מחשבה זו – שבעצם כל ימיו, בכל חייו הצעירים כל כך, היה תמיד לבד – עם "בעצמו". בשתי ידיו ובגופו פרץ את הדרך הזו הבלתי נסוגה, הדוהרת קדימה, ואיש לא יכול היה לעצור. לא ביקש עזרה – כיון שאיש לא נתן לו. גם בשעות של בדידות עמוקה, במאבקים עם חומר בלתי מובן, בלתי נתפס בתאי המח, היה עצמאי לחלוטין – ו"תופס" מאוד - בגופו. וחשבתי שהוא – כולו – היה רק גוף ושתי ידיים... ...עד שבשיחות היחידות, העמוקות, נולדה פתאום הנשמה. והוא היה פתאום כל כך רגיש, כל כך מובן ולא תמוה, כל כך אדם, ואנושי ומבוגר וגם, מאד מאד, בשל – לדרך. ואז – כשגם אותה התחיל לסול במין פשטות כל כך יפה, הוא לא חזר לשמוע, ולא היה לראות, ולא כתב יותר – לדעת. שוב לא צוחק יותר הגוף, וגם לא הידיים. ורק נשאר הצבע הירוק שלו בכל מלא העין, עובר את גדות הלב הצר מלהכיל...
יוסף רחמן
