מתוך Zochrim

עולי הגרדום
=

תוכן עניינים 1 מי הוגדר כעולה גרדום 2 רשימת העולים לגרדום: תאריכי לידתם ורציחתם 3 נסיבות מותם-מסווג לפי מחתרות- 3.1 לוחמי האצ"ל 3.2 לוחמי הלח"י 3.3 לוחם ההגנה

[עריכה] מי הוגדר כעולה גרדום

יהודים שניתלו בפקודת שלטונות המאנדאט הבריטים בעוון פעילות מחתרתית, שימוש בנשק נגד פורעים ערבים, התנקשות באנשי השלטון, שהיו עוינים ליהודים ולמפעל התחייה בארץ-ישראל ורדפו את חברי אירגוני המחתרות.

[עריכה] רשימת העולים לגרדום: תאריכי לידתם ורציחתם

אלקחי מרדכי (1925-1947)

בית-צורי אליהו (1922-1945)

שלמה בן יוסף (1913-1938)

משה ברזני (1926-1947)

דב גרונר (1912-1947)

דרזנר יחיאל (דב רוזנבאום) (1922-1947)

וייס יעקב (1924-1947)

חביב אבשלום (1926-1947)

אליהו חכים (1925-1945)

נקר מאיר (1926-1947)

פיינשטיין מאיר (1927-1947)

קשאני אליעזר (1923-1947)

[עריכה] נסיבות מותם-מסווג לפי מחתרות-

מתוך אתר ויקיפדיה (לשמוש הוגן)

[עריכה] לוחמי האצ"ל

שלמה בן יוסף: ראשון עולי הגרדום. נעצר בעקבות תקיפת אוטובוס ערבי ליד צפת. הוצא להורג ב-29 ביוני 1938.

דב גרונר: נעצר בעת ההתקפה על משטרת רמת גן. הוצא להורג ב-16 באפריל 1947.

מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני: נעצרו בדרכם למבצע ליל ההלקאות, שבו הלקו קצינים בריטיים, כתגמול על עונש מלקות שבוצע על ידי הבריטים על גופו של איש האצ"ל, בנימין קמחי. הוצאו להורג ב-16 באפריל 1947.

מאיר פיינשטיין: נתפס לאחר פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים. התאבד בתא הכלא ב-21 באפריל 1947, זמן קצר קודם להוצאתו להורג. יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר: נדונו למוות על השתתפותם בפריצת כלא עכו. הוצאו להורג ב-29 ביולי 1947.

[עריכה] לוחמי הלח"י

אליהו חכים ואליהו בית צורי: התנקשו בלורד מוין בקהיר. הוצאו להורג בקהיר ב-22 במרץ 1945.

משה ברזני: נתפס כשהוא נושא רימון, והואשם בניסיון להתנקש בחיי המפקד הצבאי של ירושלים, בריגדיר דייויס. התאבד בתא הכלא ב-21 באפריל 1947, זמן קצר קודם להוצאתו להורג.

[עריכה] לוחם ההגנה

מרדכי שוורץ: שוטר יהודי שרצח שוטר ערבי שהיה חברו לאוהל. הוצא להורג ב-16 באוגוסט 1938. מרדכי שוורץ לא נמנה בדרך-כלל עם עולי הגרדום: הוא רצח כעניין אישי, ולא כנציג של מחתרת הפועל בשליחותה (ההגנה התנערה ממנו לחלוטין, גם בזמן המשפט וגם אחרי התליה, ועד היום, מעולם לא ראתה במעשהו - מעשה שלה). גם במשפטו לא ניסה שוורץ להציג את הרצח כפעולה לאומית או כפעולה של ארגון ההגנה, אלא טען שמדובר בתאונה (בית-המשפט קבע שהרצח היה תוצאה של נקמה). שוורץ נשפט (מרצונו) בבית-המשפט לפשעים חמורים (ולא בבית-דין צבאי) כרוצח פלילי רגיל (הוא קיווה שכך יוכל לזכות להקלה בעונש), וככזה נתלה. זאת בניגוד לעולי הגרדום, אשר פעלו בשליחות ארגוניהם, מעולם לא התכחשו למעשיהם, ואף הפכו את אולם המשפט עצמו לזירת מאבק מדיני.