מתוך Zochrim

נעם יעקב מאירסון הי"ד נולד: י"ב תמוז ה'תשמ"ג נעק"ד: י"ג מנחם אב ה'תשס"ו

תולדותיו

נעם נולד בירושלים, לאביו חיים ואימו גילה שיבדל"א. נעם התגורר בירושלים בשכונת קרית משה שנים רבות. הוא למד בבי"ס "חורב" ביסודי ובחטיבה, והמשיך בכיתה ט' גם בביה"ס חורב. לאחר מכן, בכיתה י', עבר ללמוד בישיבה התיכונית במצפה רמון. לאחר סיום לימודיו עבר ללמוד בישיבת "איילת השחר" באילת למשך כ- 6 שנים. בשירותו הצבאי שירת כטנקיסט בחטיבה 7 גדוד 82 וסיים קורס מפקדי טנקים.

נסיבות נפילתו

נעם קיבל את הקריאה לצו 8 למלחמת לבנון בערב תשעה באב בהיותו באילת, בהכנות לחתונתו. כשהגיע ליחידתו נודע לו שטען קשר של הכוח המוביל בפלוגה אחרת חלה ואינו מתפקד. נעם נקרא להחליפו, כיוון שהיה מט"ק בתפקידו והכיר את כל מקצועות הטנק. נוצר מצב בו התייצב נעם בראש השיירה בטנק הראשון בכח שנע בגזרת בינת ג'בל צפונה. נעם והמ"פ עמדו חשופים בצריח כחלק מהובלת הכוח וברגע שטיל הנ"ט פגע בטנק הם מיד נפגעו. הטנק עצמו לא נפגע אלא רק פרס זחל מה שמנע את הזזת הטנק. השטח המיוער מנע סיוע אווירי ועל כן נאלצו קבוצת לוחמים לאבטח את הטנק בשטח נחות קרוב ל-36 שעות! עד שחולץ.

נעם היה איש נעים כפשוטו - איש עם חיוך גדול שחתר לאמת בכל מאודו והותיר חלל עצום בלב כל מכריו. ת.נ.צ.ב.ה.

מכתב שכתב נעם מאירסון להוריו

יום אחד באמצע התפילה (כמו תמיד) עלה העניין במוחי, ורציתי לשתף אתכם בו.

אנחנו כל הזמן מתמודדים עם המציאות היומיומית הקשה. בין מהבחינה הקיומית; להביא פרנסה הביתה, לנסות לשרוד ולגמור את החודש. להצליח להחזיק את הראש מעל המים, בזמן שכל המתחרים מכל ארבע רוחות השמים, מנסים לעזור לך דווקא לכיוון השני. מנסים להתמודד עם מחלות, כאבים. מנסים לאכול בריא ולהתנהג בצורה בריאה על אף כל חלונות הראווה הקורצים. מבחינה נפשית יותר – מנסים להתמודד כל אחד עם יצרו שלו – ולהצליח להנהיג חיים מוסריים, תורמים ואידיאליסטיים. להתמודד עם חברה לא פשוטה – אם בחברה הקרובה שב"ה יש בה עוד מימד מאד טהור. ועל אחת כמה וכמה עם החברה הסובבת אותנו במעגל הרחוק יותר.

ב"ה, אנו רואים הרבה אור. בסך הכל רובנו מרגישים, שחיינו מצליחים להיות מוסריים. אחרי הרבה טלטולים מצליחים להתייצב כלכלית, מצליחים להתייצב נפשית, למצוא את הדרך ליישם ולו במעט את האידיאלים שלנו.

אך ישנו צליל רחוק, עמוק, קצת עמום, שצורם. כשעומדים לרגע, וחושבים על מה שחלמנו בגיל הנעורים: לתקן את כל העולם, שכולו יהיה טוב, כולו יהיה אידיאלי. לתת לטוב לנצח. השאיפות האלה, לא רק שלא מתקיימות: כל העניינים הכלליים נראים כאילו הם רק הולכים ומדרדרים, ואין פתרון – מקסימום איזה שקט זמני מתוח. כל הצד המוסרי של החברה מידרדר בהתמדה, הכלכלה מידרדרת, הפער בין השכבות גדל, המצב הבטחוני נראה חסר תקווה (אפשר להמשיך עוד הרבה, גם במצב הכלל עולמי, אבל זה לא הקטע שאני רוצה להרחיב בו). והכי נורא – אנו גם הפסקנו לשאוף. ברור לנו שאין שום סיכוי.

יש לכאורה תשובה פשוטה: כל החלומות האלה הם שיגיונות של גיל הנעורים. ובאמת מצבו של האדם בעולם הוא: לנסות לא להתפרק על אף כל המציאות מבחוץ המנסה לבלעו ולגרום לו להפסיד במלחמות החיים, או יותר גרוע מזה – להפוך אותו למכונה הפועלת על כוח ותאווה, כמו כל השאר. ובני הנעורים, כדי לסדר לעצמם את העולם עם הרצונות שלהם, באיזו פריצה של רגש לא מרוסן, הוזים הזיות מנותקות מהמציאות. העולם כולו אף פעם לא יהיה טוב. הטוב לא ינצח – מקסימום ישרוד.

ואני עומד לי יום אחד באמצע התפילה, ופתאום שם לב למילים שאני אומר (באמת זה היה פתאום, זה לא רק בשביל המתודה), ונדהמתי. אני עומד ומבקש בפה שלי את הבלתי-הגיוני: אני עומד ומבקש את המצב השלם והעליון של עם ישראל. "קבץ נדחנו", "השיבה שופטינו כבראשונה", "ובנה ירושלים", ולאחר "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", מגיע השיא – "והשב את העבודה לדביר ביתך". כל העם המפוזר בכל רחבי תבל (ואף במזרח הרחוק) יתקבץ, ישלטו עליו השליטים הגדולים כמו בעבר. לא נבחרים בהתמודדות שצריך להחליט בה מי פחות גרוע, והנבחר לא נשאר לשלוט יותר מחצי קדנציה. העיר האלוקית תחזור לקדמותה, ואלוקים ישכון בתוכה. משיח יבוא ויתקן את כל העולם, יגשים את כל התקוות הגדולות, ואת מה שלא העיזו לקוות לו. ונוכל לעבוד את אלוקים, בבית אשר בו הוא שוכן בקרב הארץ. ועוד אנו מבקשים: "וכל הרשעה כרגע תאבד".

כל אלה אינן אוסף הזיות של נער פרחים שהחליט לבדוק איזו פטריה לא מוכרת. את המילים האלו אנו אומרים כל יום ומבקשים עליהן. ואת התפילות האלו חיברו אנשים רציניים מאד, ומלאי חכמה. גם בשיא הגלות – גם באמצע השואה ר"ל אם יהודי התפלל הוא אמר דברים אלו. תאמינו לי – היהודים מטורפים לגמרי.

אבל זה בדיוק להפך. כל זה מציאותי, ממשי. זה מה שאנו מאמינים שיצא מהעולם הקשה הזה, שכולו יהיה טוב. ולא רק חלום ורוד מופשט כזה, אלא טוב מוגדר, ממשי. ואין דבר בטוח, כמו שבטוח שהעולם יגיע לגאולתו. ואנו מתפללים על זה, וכל תפילה מועילה להביא את הגאולה. מעט מעט אבל בהתמדה, ואני זוכר שהרב חרל"פ מסביר באיזה מקום, שהציפייה לגאולה גורמת לה להגיע. ואמנם מוסבר שזו לא ציפיה פסיבית אלא אקטיבית. כאותו צופה על ראש התורן, שמחפש כל הזמן סימנים ליבשה הנכספת, ועל פיהם גם מכוון את האוניה בדרכה.

אבל בשביל זה צריך אמונה גדולה, ו-ודאות גדולה. כדי לקבל ודאות צריך לברר ולראות את יסודות המציאות. על מה היא עומדת, מה הבסיס העמוק שלה, ומה רק מעל פני השטח. וכך גם לקבל ראיה יותר גדולה – שיכולה להראות באצבע על ההתקדמות.

כשאני תפסתי את עצמי באמצע התפילה כך, זה נתן לי עידוד גדול. זה כמו איזו התרוממות של הראש מעל המים, שאחריה יש שוב כוח לחזור ולשחות. כיון ששוב יש למאבקים הקטנים ערך. כי הם מובילים לדבר גדול. ונראה לי (ואם אני לא טועה כך הרב צוקרמן הסביר פעם), שזו אחת ממטרות התפילה. להחזיר אותנו לתכלית האמיתית של האדם, ושל העולם. למה באמת אנו נלחמים בכל המלחמות הקטנות. זה כמו לקבל לרגע נקודת מבט של מצביא. וכמו שברור שלרמטכ"ל יש הרבה יותר מוטיבציה מהלוחם הפשוט, כך גם לנו תהיה, אם נראה מול עינינו את המטרות הגדולות. וכן, עצם זה שאנו מתפללים על זה, זה אומר שזה כל כך חי בנו עד שאנו מעיזים לבקש את זה. וזו כבר לא רק ידיעה שיש תכלית רחוקה כזאת, אלא שזה גם מתקרב ומגיע אלינו.

עכשיו שאני קורא את זה, זה נשמע לי כל כך מוכר, אפילו לעוס. אבל באמת אני כתבתי את זה לגמרי מעצמי, וכל מילה אני עצמי כותב אותה. (אבל באמת לא תכננתי שזה יהיה מאמר, אלא העברה של הרגשה). עכשיו כשאתם יודעים את זה, תקראו את הכל שוב (רק אם בא לכם).

זהו, זה היה נראה לי מעודד והחלטתי לשתף אתכם. שיהיה לכם יום טוב ושבוע טוב, נעם.