מתוך Zochrim

פיינשטיין מאיר
תאריך לידה	5 באוקטובר 1927 העיר העתיקה בירושלים
תאריך פטירה	21 באפריל 1947 תא הנדונים למוות בבית הסוהר המרכזי בירושלים התאבד יחד עם משה ברזני על מנת שלא להיתלות בידי הבריטים

תוכן עניינים 1 קורות חייו 2 משפטו 3 פסק הדין 4 נאומו האחרון 5 התאבדותם 6 הלוויתו 7 לאחר מותם 8 קישורים חיצוניים

[עריכה] קורות חייו

מאיר פיינשטיין נולד ב-5 באוקטובר 1927 בעיר העתיקה בירושלים להורים שומרי מצוות. הוא למד בישיבת "עץ חיים", אולם בגיל צעיר התייתם מאביו והתחיל לפרנס את עצמו ולסייע בפרנסת המשפחה. תחילה עבד בירושלים, ואחר-כך יצא לעבודה חקלאית בקיבוץ גבעת-השלושה, שם הצטרף להגנה. בשנת 1944 והוא בן 16, התגייס לצבא הבריטי בעזרת תעודת מזויפת שקיבל ממוכתר פתח-תקווה לפיה היה בן 20. לאחר שיחרורו מן הצבא הבריטי הצטרף לאצ"ל בו פעל תחילה בחת"ם (חיל תעמולה מהפכני). אחר התקבל לקורס מפקדים ובעיצומו של הקורס יצא להשתתף במבצע שבעקבותיו נתפס ונעצר.

[עריכה] משפטו

ב-25 במרס 1947, שבוע ימים לאחר משפטו של משה ברזני, התכנס שוב בית-הדין הצבאי, הפעם כדי לדון במשפטם של ארבעת לוחמי האצ"ל שנתפסו לאחר פיצוץ תחנת-הרכבת בירושלים. שניים מן הנאשמים, מסעוד בוטון ומשה הורביץ, נתפסו רחוק מתחנת הרכבת, ועל-כן הוחלט במטה האצ"ל שיכחישו כל שייכות למעשה. אמנם הורביץ נתפס כשהוא פצוע מכדור שפגע בו, אולם אחד הסוחרים מן המרכז המסחרי הסכים להעיד כי הורביץ היה בחנותו באותו זמן וכששמע את היריות יצא החוצה לראות מה קרה ואז נפצע. שני האחרים, מאיר פיינשטיין ודניאל אזולאי, הודיעו כי אינם מכירים בזכותו של בית-הדין לדון אותם ועל-כן לא ישתתפו במהלך המשפט. לפני מתן גזר-הדין הצהירו אמר פיינשטיין, בחן היתר:

משטר של עצי תלייה, זהו המשטר שהנכם רוצים להשליט בארץ זו, שנועדה לשמש מגדל-אור לאנושות כולה. וברשעותכם האווילית הנכם מניחים כי על-ידי משטר זה תצליחו לשבור את רוח עמנו, העם שכל הארץ הייתה לו לגרדום. טעיתם. תיווכחו כי נתקלתם בפלדה, בפלדה המתחשלת לאש האהבה והשנאה, האהבה למולדת ולדרור והשנאה לשיעבוד ולפולש. פלדה בוערת היא, לא תשברוה. את ידיכם תיכוו.

[עריכה] פסק הדין

בית-הדין קיבל את האליבי של הורביץ ובוטון ושיחרר אותם ללא עונש. מאיר פיינשטיין ודניאל אזולאי נידונו למוות בתלייה. לאחר מתן גזר-הדין, קמו השניים וקראו: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום." אחר-כך הוצאו השניים מאולם בית-הדין והועברו לתא הנידונים למוות בבית-הסוהר המרכזי בירושלים, שם פגשו במשה ברזני. ב-17 באפריל 1947, למחרת התליות בעכו של גרונר, אלקחי, דרזנר וקשאני, אישר מפקד הצבא הבריטי בארץ את גזרי-הדין של פיינשטיין וברזני. גזר-הדין של דניאל אזולאי הומר במאסר-עולם.

[עריכה] נאומו האחרון

מתוך אתר ויקיטקסט

הנאום המלא

קציני צבא הכיבוש: משטר של עצי תליה – זהו המשטר שהנכם רוצים להשליט בארץ זו שנועדה לשמש מגדל אור לאנושות כולה. וברשעותכם האוילית הנכם מניחים, כי ע"י משטר זה תצליחו לשבור את רוח עמנו, העם שכל הארץ היתה לו לגרדום. טעיתם, תווכחו כי נתקלתם בפלדה. בפלדה, המתחשלת לאש האהבה והשנאה- האהבה למולדת ולדרור, השנאה לשעבוד ולפולש. פלדה בוערת היא, לא תשברוה. את ידיכם תכוו.

מה רב עיוורונכם, עריצים בריטים, וכי לא השגתם עדיין מי התייצב נגדכם במסע זה, שאין לו דוגמא בתולדות העמים? האותנו תפחידו במוות? אותנו, שבמשך שנים האזנו לתקתוק של גלגלי הקרונות ההם. שהובילו את אחינו, את הורינו, את טובי עמנו, לשחיטה, שאף לה אין דוגמא בהיסטוריה האנושית? אותנו, ששאלנו והננו שואלים את עצמנו יום יום: במה טובים אנו מהם, ממיליוני אחינו? במה זכינו הרי יכולנו להיות ביניהם ואתם בימות הפחד וברגעי הגסיסה?

ולשאלות אלו, הבאות וחוזרות, ישנה במצפוננו תשובה אחת: נשארנו בחיים לא בכדי לחיות ולצפות, בתנאים של עבדות ודיכוי, לטרבלינקה חדשה. נשארנו בחיים, בכדי להבטיח חיים, חופש וכבוד לנו, לעמנו, לבנינו ולבני בנינו לדורי דורות. נשארנו בחיים, בכדי שלא ישנה עוד, מה שאירע שם ומה שקרה ועלול לקרות כאן תחת שלטונכם, שלטון הבגידה, שלטון הדמים.

על כן אותנו אין להפחיד. למד למדנו- ובאיזה קורבנות חינם למדנו? כי יש חיים הגרועים ממות ויש מוות הגדול מן החיים: ואם עדיין לא הבינותם את החזיון הזה של האומה, שאין לה מה להפסיד זולת כבלי שעבודה, זולת "פרספקטיבה" של מאידנק חדש, אות היא, כי הוכיתם בסנוורים בכדי שתורדו מן הבמה, שממנה מורידה ההשגחה העליונה את כל אלה, הקמים על העם הנצחי לכלותו. אשור ובבל, יוון ורומא, ספרד וגרמניה קדמו לכם. אך אתם תבואו בעקבותיהם. חוק עולם הוא.

את זאת רציתי לומר לכם, קצינים בריטים, לכם ולשולחיכם, ובאשר לי, אינני רוצה להוסיף דבר על דברי חברי.

שבוי אנוכי והנני דורש יחס כאל שבוי מלחמה.

הערה: הנאום נכתב לפני כן בכתב ידו, ולקוח מתוך צילום המסמך.

[עריכה] התאבדותם

רימון בין לבבות בתא-הנידונים למוות בבית-הסוהר המרכזי בירושלים, גמלה בליבם של פיינשטיין וברזני ההחלטה לפוצץ עצמם יחד עם תלייניהם, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים". וכך כתבו פיינשטיין וברזני מתא הנידונים למוות אל אחיהם, האסירים השפוטים, שישבו בתאים הסמוכים:

אחים, שלום רב. אין זה כי אם עשיתם לא טוב שלא שלחתם לנו את זה. מי יודע אם עד אור הבוקר לא יהיה מאוחר. אל נא תתנו לזמן לעבור כלא היה. שילחו לנו את זה מה שיותר מהר. כל מה שסופר לכם זה היה רק סערה נפשית שחלפה מהר. אצלנו הכל מוחלט. דרישת שלום לכולם. היו חזקים וגם אנחנו. מ.פ. מ.ב.

"את זה" היו שני רימונים אותם תיכננו פיינשטיין וברזני להטיל על התליינים בבואם לקחת אותם לגרדום. לא קל היה לאנשי האצ"ל ולח"י השפוטים למלא את בקשתם של אחיהם הנידונים למוות, אולם כל אחד מהם ידע כי לו הוא במקומם - היה מבקש אותה בקשה עצמה. ביום שבו נתקבל בבית-הסוהר אישור ממפקדת האצ"ל וממרכז לח"י להיענות לבקשתם של פיינשטיין וברזני, ניגשו הבחורים במרץ להכין את הרימונים. הם חתכו את ראש התפוז, הוציאו בעזרת כפית את בשר הפרי ומילאו את החלל שנוצר בחומר נפץ ובפיסות מתכת קטנות. לתוך חומר הנפץ הוכנסו נפצים, מחוברים לפתיל הצתה. לבסוף חובר ראש התפוז למקומו באמצעות קסמי עץ דקים , כך שלא ניתן היה להכיר כי בוצע בו חתך כלשהו, והוכנס יחד עם האוכל לתא הנידונים למוות. ביום שני, 21 באפריל 1947, כשבוע לאחר התליות בעכו, הוטל עוצר על ירושלים ובעיר נפוצו שמועות כי הגיעה שעתם של פיינשטיין וברזני. בשעה 9:15 בערב, הופיעו קצינים בריטיים בביתו של הרב יעקב גולדמן, הרב הראשי של בית-הסוהר, וביקשוהו לבוא אִתם לכלא המרכזי. הקצינים לא פירטו את מטרת בואם, אולם היה ברור לכול כי עומדים להוציא להורג את פיינשטיין וברזני. הרב גולדמן הוכנס לתא הנידונים למוות וניסה לעודד את רוחם של שני הלוחמים. לבקשתו של פיינשטיין, שרו בקול רם את תפילת "אדון עולם". אחר פרצו שני הנידונים למוות בשירת "התקווה" והרב יצא עם מנהל בית-הסוהר, תוך הבטחה שיחזור כדי להיות עם השניים בשעתם האחרונה. פיינשטיין וברזני לא גילו לרב את סודם, אולם הפצירו בו כי לא יחזור בשעת ההוצאות להורג. הרב לא נענה להפצרותיהם, וכדי שלא לפגוע בו החליטו השניים לשנות מתוכניתם המקורית ולפוצץ עצמם לפני בוא התליין. כחצי שעה לאחר צאת הרב מתא הנידונים נשמעו שתי התפוצצויות: משה ומאיר עמדו חבוקים אחד ביד השני. בידו של משה היו הרימונים, כי ידו האחת של מאיר נקטעה בפעולה בה נִשבה. הרימונים היו בין חזיהם, מול לבותיהם. מאיר עישן סיגריה בה הצית את הפתילים וככה התחבקו והוציאו את נשמותיהם בלי עינויים ומתו מות גיבורים. (יוסף נדבה, ספר עולי הגרדום, עמוד 235)

[עריכה] קישורים חיצוניים

[עריכה] הלוויתו

על-פי הוראת הרב הראשי, הרב יצחק הלוי הרצוג, נקברו השניים בהר-הזיתים בחלקת קדושי פרעות תרפ"ט ופרעות תרצ"ו - תרצ"ח. ליד הקבר הפתוח ספדו לנופלים הרב אריה לוין (רבם של האסירים) ובנימין פיינשטיין, אחיו של מאיר.

[עריכה] לאחר מותם

עמידתם האמיצה של לוחמי המחתרת בשעתם האחרונה, עוררה כבוד והערצה בארץ ובעולם כולו. דור חדש קם בארץ; דור המוכן להקריב עצמו למען המטרה הנשגבה של שחרור העם והארץ, כששירה על שפתיו. המשורר נתן אלתרמן, שהשתייך אל מחנה המתנגדים לאצ"ל וללח"י, פרסם בעיתון "דבר" שיר תהילה לפיינשטיין וברזני, שעלו בסערה השמיימה:

אל נסב את עינינו, לשווא נתכחש להודה של אותה שעת-ליל. שווא נידום. כי דוברת לשון האש בה שרפו את עצמם השניים.

אל נסב את עינינו. בתא-הדמים שעת-קורבן בערה לא דועכת. ויכלה היא לשוות לשעות שְעַמים עוד חיים עליהם כעל כד ועל לחם.

בשעות שכאלה מפסיד את הקרב האויב. החורק שיניים. לשעה שכזאת, הדולקת לא לשווא, נועדו המתים השניים.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• נאומו של מאיר פינשטיין מתוך אתר ויקיטקסט