מתוך Zochrim

צור איטה
תאריך לידה	ט"ו ניסן תשי"ד 18.4.54
תאריך פטירה	א טבת תשנ"ז 11.12.96 רמאללה ירי מחבלים מן המארב
מקום קבורה	בית אל
מקום מגורים	בית אל
השאירה אחריה	בעל ו7 ילדים

תוכן עניינים 1 קורות חייה 2 נסיבות מותה 3 מורשתה 4 תפיסת המפגעים 5 עוד על הפיגוע הקשה בחנוכה 6 יום אחרי הפיגוע 7 ובלילות שאחרי 8 ובשנים שאחרי

[עריכה] קורות חייה

איטה, בת משה ומלכה קופלד, נולדה בחדרה בט"ו בניסן, פסח תשי"ד (18.04.1954). גדלה בכפר הרא"ה, בת יחידה ולה ארבעה אחים, משפחה של חקלאים. היא למדה בבית ספר ממלכתי-דתי בכפר הרא"ה והמשיכה בתיכון בחדרה. במקביל היתה חניכה ומדריכה בתנועת הנוער "בני-עקיבא" ובגדנ"ע. איטה סייעה להוריה בעבודות המשק- בפרדס ובלול. המשיכה ללימודים גבוהים במכללת "בית וגן" וב"יד בן-צבי" בירושלים והתמחתה בהוראת המתימטיקה, וכן למדה והוסמכה כמנהלת חשבונות בדרגה ד'. איטה נישאה ליואל צור, ובני הזוג היו ממייסדי היישוב בית-אל, ומעמודי התווך של היישוב המתפתח. היא עבדה כמורה לחשבון במושב נוחם, וכמנהלת חשבונות במזכירות בית-אל ובישיבה הגבוהה במקום. לבני הזוג נולדו שמונה ילדים. איטה, מעבר להיותה אם ואישה עובדת, עסקה כל חייה בפעילויות של גמילות חסדים ובעזרה לזולת.

[עריכה] נסיבות מותה

ביום רביעי אור לב' בטבת, נר שביעי של חנוכה תשנ"ז (11.12.1996), נסעו בני משפחת צור אחר הצהריים בכביש עוקף רמאללה לביתם בבית-אל. בכביש בין דולב לבית-אל ירו עליהם מחבלים מרכב חולף כ- 120 כדורים, 49 כדורים פגעו ברכבם. הבן אפרים נהרג במקום, אימו איטה נפצעה קשה ומתה בבית החולים אחרי שעתיים. האב יואל וארבע בנותיו נפצעו באורח קל עד בינוני. איטה, בת 42 במותה, הותירה בעל ושבעה ילדים: מנחם, שלומית, צבי, תמר, רעיה, שושנה ואביטל. הובאה למנוחות בבית העלמין בבית-אל, לצד בנה. איטה גדלה בכפר ושם הדריכה בסניף בנ"ע. לאחר התיכון עשתה ש"ל בבאר שבע- עם משפחות רווחה. בבגרותה למדה במכללה ירושלים מתמטיקה.

[עריכה] מורשתה

לזכרם של איטה ואפרים הוקמו בבית אל- שכונת "מעוז צור", מקווה טהרה ופינת חי.

[עריכה] תפיסת המפגעים

כח צה"ל עצר הלילה ברמאללה את רוצחי הקדושים איטה צור ובנה אפריים הי"ד בפיגוע ירי לפני עשר שנים בעיקול צורדא ליד רמאללה, בפיגוע נפצעה קשה בתה של איטה עוד 3 מבני המשפחה נפצעו קל.

כח צה"ל מגדוד דוכיפת והנדסה קרבית פעלו הלילה ברמאללה לאיתור מבוקשים, במהלך סגירה על אחד הבתים שנראה חשוד, ובעקבות מידע שהתקבל מהשב"כ, נראו שני מחבלים מנסים לקפוץ מאחת המרפסות, הכוחות סגרו על הבית פרצו פנימה ותפסו את איברהים עליקם, בן 34 ואיברהים האני, בן 35.

2 המחסלים אחראים באופן אישי פיגוע הירי בנר שישי של חנוכה ר"ח טבת תשנ"ז בעיקול צורדא הסמוך לרמאללה, בפיגוע נהרגו הקדושים איטה צור ובנה אפרים בן ה-12 הי"ד, ביתה של איטה נפצעה קשה בפיגוע עוד שלושה מבני המשפחה נפצעו קל.

לאחר הפיגוע נעצרו השניים ע"י כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, אולם שוחררו לאחר זמן קצר, ובמערכת הביטחון נעשו מאמצים רבים לעוצרם, הלילה נסגר המעגל והשניים נתפסו, במהלך מעצרם נמצא אמל"ח ו-2 אקדחים טעונים, השניים הועברו לחקירת כוחות הביטחון.

[עריכה] עוד על הפיגוע הקשה בחנוכה

משפחת צור נסעה ברכב סטיישן מדולב לעבר ביתם בדולב ע"מ להדליק נרות חנוכה, הם נסעו בעיקול מורדא כביש חדש שנפרץ ע"י המועצה המקומית כשנה קודם לכן, הכביש מחבר ישירות בין דולב לבית אל, התנועה בכביש היתה דלולה וחשיכה השתררה בכביש. קילומטר לפני ביתם של משפחתצור ארבה להם מכונית סובארו אפורה עם שלושה מחבלים, ואם הגעת משפחת צור לצומת לפני הכניסה ליישוב קפצו השלושה ופתחו באש לעבר המכונית המשפחתית ונצלטו לרמאללה.

רכז הביטחון של דולב בן ציון שגיב סיפר אז, כי המחזה היה מחריד ניסיתי לסייע לאישה לצאת מהרכב אולם איך שיצאה התמוטטה למוות. הבן אפריים נהרג ישירות מהכדורים.

לאחר מספר ימים מהרצח נלכדה חוליית המחבלים ע"י הרשות ואב המשפחה יואל צור אמר כי על ישראל לעמוד שהרוצחים יוסגרו לידינו, שבוע לאחר הרצח הניח האב את אבן הפינה לשכונה חדשה על גבעת ארטיב צפונית לבית אל.

היה זה א´ טבת תשנ"ז, חנוכה, חג אורים, חג שבו הנס מתפרסם.. נרות בחוצות.. אורות מספרות על ניצחון קדום..

ואני בביתי, יחד עם כל משפחתי, בשיר ובהלל, פוצח במעוז צור רבתי.. לא חלמתי לרגע כי את השם צור אשמע ביממות הקרובות שוב ושוב בהקשר של תוגה, באוירה של ´בקרובי אקדש´..

---

הם חזרו מביקור אצל סבתא המתגוררת בדולב שביש"ע, ברכב המשפחתי נסעו ההורים עם שלושה מילדיהם, לביתם שבבית אל ב´. משפחת צור. יואל, ממקימי ערוץ 7, איטה זוגתו לצידו, כשמאחור ישובים בשקט שלושת הילדים.

נוסעים הביתה להדליק נר חמישי של חנוכה.. לשיר מעוז צור.. עוד חג של משפחה יהודית.

הם לא הבחינו בהם, ברכב שחנה בצד הדרך בואכה הצומת האחרון לפני הישוב, אבל ההם, בני המוות שהמתינו להם מימין, ראו גם ראו.. הם היו מוכנים.. עם היד על הקלצ´ניקוב.

וכאן מגיע הרגע ששינה את פני המשפחה כולה לכל החיים, חושך של בין ערביים חורפי, רכב המחבלים נצמד לרכב המשפחתי לנסיעה בת חצי דקה. חצי דקה ששני הרכבים נוסעים זה לצד זה, חצי דקה של ירי משני רובים אוטומטים. חצי דקה של נצח. חצי דקה של חוסר אונים ברכב אחד, ורצח בעיניים ברכב השני..

אב המשפחה צועק להתכופף, ומנסה להגביר מהירות, באמצע נסיעה מטורפת הוא מבחין כי בנו, אפריים, הישוב בימין המושב האחורי, מחרחר למוות.. ´איטה, איבדנו את אפריים´ לוחש הוא לאשתו... ´איבדנו איבדנו´ עונה לו ההד השקט שאופף את הרכב באימה..

המחבלים הירפו, עשו פרסה ימח שמם, וברחו להם לראמאאלה, בני אלף. יואל מנסה ליצור קשר עם כוחות הביטחון דרך מכשיר הקשר הקבוע ברכב, המכשיר לא עובד.. בין לבין הוא שומע את איטה אשתו אומרת לו כי איננה מרגישה את הרגליים.. ´תחזיקי מעמד, איטה, תנסי להישאר בהכרה עד האמבולנס´ הוא זועק בתחינה..

בדרך לא דרך, אחרי שהתקשר לאולפן וביקש שאמבולנס ימתין לו בתחנת דלק בכניסה לבית אל, מגיע הוא ליישוב, כשהוא מבין שהוא אב שכול, טרם יודע כי האַלְמָנוּת ממתינה לו עוד כמה שעות..

ויואל, כאיש חזק, שולח את האשה עם הצוות הרפואי, משחרר את גופת אפריים אחרי קביעת מוות של רופא, וממשיך עם הילדים הביתה בכדי להרגיע, להעביר מהם את ההלם, את האימה שבעיניים.. הם חוו אש מאפס טווח..

נרות הם לא הדליקו בצוותא באותו לילה.. את ´נר´ האדם הם שלחו למרומים, לשיר מעוז צור מתחת כיסא הכבוד, עוד שני קולות במקהלת הקדושים של מרוצת הדורות..

---

איטה לא שרדה את הניתוח שאמור היה להוציא ממנה את הקליע הצמוד ללב. אחרי שעתיים של נסיון מתמיד, כוסתה גופתה בסדין. איטה הפכה מאשה תוססת לגופה חסרת חיים, מאם הבנים חיה ושמחה לעוד ז"ל..

---

[עריכה] יום אחרי הפיגוע

12:00 בצהריים של יום המחרת, אנחנו בבית אל, ממתינים שפופים למשפחת היגון שתצא. הגופות של האם והבן מונחות זה לצד זו על אלונקות הח"ק.. תושב היישוב אומר תהילים בציבור, רבנים, אנשי ציבור, תושבי יישובי הסביבה, וסתם אנשים מכרים, עמך ישראל שבא ללוות שני נרות שנכבו ככה סתם, פתאום, באמצע החיים....

ילדים בני 10 יושבים בקבוצות, ילדות בנות עשרה יושבות ושותקות. הזעזוע מרוח על הפנים, ´זה הלם בנו שוב´.. פחד, יגון, אין מילים מתאימות לתיאור האוירה, אנקות כאב נשמעות, יללות חבריו של אפריים שמחזיקים ביד תמונות שלו.. תמונות של ילד חייכן שהיה מסמר הכיתה.. היה ואיננו.

והנה יואל יוצא מביתו אל רחבת בית הכנסת, מחובק בשני ילדיו מתוך השבע שנותרו בחיים, משקפי שמש שמכסות על העיניים, לחיצות יד אמיצות של המנחמים, הוא צועד לקראת לווית אשתו ובנו.. אשה במיטב שנותיה, ילד בן 12. אלמן אמיץ.. אלמן מורכן ראש, אלמן שמקבל את צידוק הדין..

הם עומדים חבוקים, שורה של אבלים, ידיים על הכתף של האח/הבת/האב/הבן. נושכים שפתיים, חזותם אומרת ´וידום אהרן´, לא עת שאלות של ´למה´.. עת בכי היא, עת מספד.

הרב לאו ראשון המספידים, בבכי קורע לב ומסמר שיער הוא שואג את המילים ´הבן יקיר לי אפריים, ילד שעשועים´.. אין עין יבשה בקהל.. אני אישית לא היכרתי את אפריים, אך החיוך המתוק שנשקף מהתמונה שאחזתי ביד, הטוהר שהאיר ממצחו הזורח, הם אלו שלא הותירו אותי אדיש.. בן דוד שני שנקטף.

הרב זלמן מלמד ניגש למיקרופון, הוא מתמקד בדמותה של איטה, האשה שהיתה ה´אמא´ של היישוב.. זו שהזריקה מרץ של חיות בכל נשות בית אל ב´..אשה שידעה לעודד בכל עת, מילה טובה תדיר על לשונה, אשה שידעה לנחם כשצריך.. כעת צריכים להתנחם עליה..

הצעדה מתחילה, עשרים דקות עד בית הקברות. בית קברות קטן, תשעה קברים, רובם של קרבנות טרור..

´יתגדל ויתקדש שמיה רבה´ אומר האב, ´בחייכון וביומיכון´ בוכים הילדים. ´אמן יהא שמיה´ משיבים האלפים.. הלב מצומק, המוח מנסה לעכל, מתי כבר יגיע ה´שלום עלינו´? מתי, מתי, מתי. . .

ובבית הקברות ממתינה המשלחת הממשלתית, ביבי כראש ממשלה, דוד לוי כשר חוץ, אריק כשר התשתיות, איציק מרדכי כשר ביטחון, כל הגוורדיה בהרכן ראש. רובם ככולם מכירים אישית את האב השכול. אחד מן התושבים שמזהה את ביבי לא עוצר את הדמע ´ביבי, תראה, 11 קברים מתוכם 8 הרוגי פיגועים..´ והאב עוצר את השואג, ´דוד, זו לוויה, לא הפגנה, גם לי קשה, הבה נתאפק´.. גדולה של אָבֵל, אצילות של יהודי לא מתלהם.

והאח"מים מדברים, מבטיחים כי ידינו תשיג את שופכי הדם, הנקמה בדרך הם מנחמים. ´לא עוד´ מסלסל דוד לוי, ´אלו הם הקרבנות האחרונים´ מנסה להבטיח איציק מרדכי, ויואל האב/הבעל, כיהודי מאמין, יודע כי לא מהם התשועה, יום יבוא נקם ושילם, פעמי משיח הם רגעים אלו, הוא מנגב דמעה סוררת, לא מרשה לעצמו לבכות ליד הילדים.

´אדוני ראש הממשלה´ פונה הוא אל ביבי בהספדו, ´אתה רואה את הגבעה הזו מצפון?´ מפנה הוא אצבע לגבעה ממול, ´זו תהיה הנקמה, שם תקום עוד שכונה, עוד שרשרת בתים מלאי חיים כתמורה על מות אשתי ובני´..

ולימים השכונה קמה וניצבה, מעוז צור שמה, זה מה ביקש האב, ´אני רוצה שהם יבינו שלא משתלם לרצוח´ אמר בקור רוח מעורר הערצה.. איש חזון עם המון מעש של יישוב הארץ..

והגופות מורדות אט אט, הבן קודם ולאחר האם, בשקט בשקט. בדממת מוות מחליפות ידיים את האתים במאמץ נפשי לגרור רגבים. ואיש הח"ק מזכיר לכולנו ´כי מעפר באתם.. ואל עפר תשובו´..

ארץ אל תכסי דמם.. עד כי יבוא גואל.

---

[עריכה] ובלילות שאחרי

ובלילות אחרי, בביתינו שבמרכז הארץ, יושבים אנו כל המשפחה, מדליקים נרות, ובשקט בשקט מתחילה המנגינה של ה´מעוז צור´, נעצרת לפני ה´ישועתי´..נרתעת מלהמשיך ל´לך תודה נזבח´.. לא עת שירה היא.. לא כשבמעוז הצור יושבים שבעה..

---

[עריכה] ובשנים שאחרי

כיום, שנים אחרי, מביט אני לאחור ומבחין כי כל אלו שעמדו מעל אותם רגבים ושידרו הבטחות אישיות, נעלמו, אריק ואיציק מרדכי, ביבי ודוד לוי, אף אחד מהם לא היה הלילה בצומת המידע על מעצרם של החלאות. ואולי דווקא עובדה זו מביאה אותי לקביעה החדה כי אל נקמות, בניגוד לבני אנוש, הוא המסובב, לו ההבטחה, אליו הציפיה, לו הנקמה השלמה, ועד אז, ארץ אל תכסי דמם.