מתוך Zochrim

ראובן בן ארי - ליבזון, ד' סיוון תשי"ג (17.5.1953) - א' בחשוון תשל"ד (27.10.1973), בן להורים ניצולי שואה, נהרג בעת מילוי תפקידו במלחמת יום כיפור.

תוכן עניינים 1 נקודות בחייו 1.1 רקע משפחתי ושנותיו הראשונות 1.2 ילדות ונערות 2 חייו הבוגרים 2.1 פועלו 2.2 משפחתו 2.2.1 אמו - טובה ליבזון ז"ל 2.2.2 אביו - חנינא ליבזון ז"ל 3 נסיבות מותו 4 דברים לזכרו 4.1 בני משפחתו מספרים 4.2 חברים וידידים מספרים 5 מורשתו 5.1 מכתב שהתקבל מחברה לגרעין 5.1.1 מכתבו של ראובן 5.2 לזכרו 6 קישורים חיצוניים

נקודות בחייו

רקע משפחתי ושנותיו הראשונות

ראובן, נולד ב-ד' בסיוון תשי"ג לטובה וחנינא, זוג הורים ניצולי שואה, בתל-אביב.

ילדות ונערות

בילדותו למד ראובן בישיבת תל-אביב ומשם המשיך לבית הספר הממלכתי-דתי "עציון", בתל-אביב.

בתקופה זו התבלט בלימודיו והוגדר כתלמיד חרוץ בעל עתיד.

בגיל 15 עבר לישיבה התיכונית של בני-עקיבא, בכפר הרא"ה.

בנוסף עסק בעבודת האדמה ובאומנות כולל עבודות גילוף וחיתוך בעץ.

חייו הבוגרים

בגיל 18 הצטרף ראובן לגרעין נח"ל "מוריה-דרום", שם עשה עד גיוסו לשירות הסדיר בצה"ל ביולי 1971. לאחר הטירונות, עבר ראובן הכשרה בקורס קשרים, והוצב להיאחזות "נח"ל-על" ברמת-הגולן, כאחראי על הקשר. לאחר כשנה בהיאחזות הגיע לבית-הספר לשריון, לצורך השתלמות בקורס טענים-קשרים והוצב במסגרת של"ת להיאחזות "רמת-מגשימים" ברמת-הגולן. אולם ההיאחזות ברמת מגשימים לא סיפקה אותו והוא נדד להיאחזות "נוב" ברמת-הגולן, שם היה צריך להקים את המקום מהיסודות. ראובן היה חייל אחראי ומסור לתפקידו, התבלט בכושר מנהיגות והיה אחראי על ענפי משק חשובים בהיאחזויות ששירת בהן. הוא שימש דוגמא לחבריו בעבדו יותר מתריסר שעות ביום, ללא ליאות ובלי לבחול בעבודה כלשהי. את חופשותיו הקצרות בילה עם חבריו, עם שכניו ובחיק משפחתו, וגם כאן טרח לקחת חלק בעבודות הבית ולהקל על בני משפחתו. ביום העצמאות האחרון לחייו קיבל תעודת חייל מצטיין מידי נשיא המדינה אפרים קציר.

פועלו

היה בין מקימי מושב נוב שברמת הגולן ושאף לבנות שם את ביתו לאחר השחרור. במושב היה "דבק" מלכד בשל אופיו וטוב ליבו שהיו עטופים בחיוך שובה-לב. מסע פועלו נגדע בעודו באיבו בעוד דמו נספג באדמת הארץ שכל כך אהב.

משפחתו

סיפור חייה של אמו המנוחה, שזור בגורלו של עמנו. אם שכולה. סיפור חייה מבטא את סיפור השכול הפרטי שלה, כראי לשכול שחווה עמנו בדורות האחרונים.

אמו - טובה ליבזון ז"ל

אמא נפלה פעמיים.

אומרים: "זו גזירה משמים".

פולין עשנה משנאת מלחמה;

מסתירה את תקוות קרני החמה.

עשן משרפות לשמים עולה;

ריח גז מקלחות-הייאוש עוד תולה.

עוד מעט תיחנק ובלי קול היא צורחת.

ופתאום, בלי סימן, והדלת נפתחת.

ושקט נורא, כי כל-כך באיחור,

הגיע גם למקלחות השחרור.

ותקום, ותצא, כי אין להתייאש,

ותהי כמו האוד המוצל מהאש.

אז חנקה צעקה בשערי דל-שפתה,

כי אין עוד פליט מאנשי משפחתה.

אמא אוהבת ואב – רב חשוב,

אחים ואחות הלכו לבלי שוב.

לבד על ספינה שהים מטלטל.

אין אוכל ומים. הגורל מהתל.

ומים, פתאום, אל שפתיה הגיש –

ותדע עמוק בליבה: הוא האיש.

הם בית הקימו; לידה חדשה.

עוברות השנים ובנים יש שלושה.

וכמו לא שבעה את מנת המרורים,

הגיעה מלחמת יום-הכיפורים.

משה, הוא בכורה, נפצע אנושות.

לא תמו, חזרו השנים הקשות.

ובנה השני, ראובן, לא יחזור.

עד כמה האל ממאן לעזור!

ומאז שבשורה על הדלת נקשה,

דבר לעצמה יותר לא ביקשה.

גזרה על עצמה ייסורי תענית.

ביום שנפל היא נפלה בשנית.

וכך מבפנים את עצמה היא אכלה.

אבד הוא לעד ותהי אומללה.

כך נשאה את זכרו, כי נותר בליבה,

וסרטן אכזרי מכרסם בקרבה.

בבוקר יום ו', בחלון מיטתה,

המו היונים כמלוות אותה.

בנשימה אחרונה, חרישית,

אמא נפלה בשלישית.

אביו - חנינא ליבזון ז"ל

נולד בעיירה דרוהיצ'ין (דרוהיטשין), פולין בשנת 1919. העיירה דרוהיצ'ין שוכנת ליד העיר ביאליסטוק ושייכת למרחב עיר זו. אימו של חנינא, נחמה הי"ד, רצתה שהילדים יקבלו גם השכלה כללית, ולכן הוא למד בבית ספר רגיל ותוגבר בלימודי היהדות ב"חדר". כשגדל, נשלח לישיבת לומז'ה המרוחקת מרחק רב מדרוהיצ'ין, ללמוד במקום בו סבו היה משגיח המוסר.

הוריה של אימו גרו בירושלים, והם שילמו כסף לשלוחה של ישיבת לומז'ה בפתח-תקוה על מנת שיעלה ארצה. הכסף נעלם ואיתו הסיכוי שיעלה ארצה. כך נשאר בפולין בתקופת השואה. הנאצים הגיעו לעיירה כשהיה בחופשה מהישיבה. לחופשות, כך סיפר, היו יוצאים רק אחת לכמה חודשים, מכיוון שהמרחק היה גדול. הם ישבו כל העת ולמדו גמרא (תלמוד). כשיצא מהישיבה, שאל עובר אורח היכן הרכבת. "רואים שאתה מהישיבה" ענה לו "לומד כל היום ולא רואה מה קורה בחוץ. תחנת הרכבת ממש כאן – ליד פתח הישיבה..."

באותו ביקור הגיעו הנאצים ורצחו את אימו ואחותו לעיניו. לאחר שקבר אותן לצד הדרך, ברח אל היערות והצטרף אל הפרטיזנים. עוד סיפר כי באותם ימי המלחמה לא יכלו להתרחץ והיו עליהם פשפשים. "אם אני עדיין חי" אמר "למה שלא יחיו גם הפשפשים? הרי גם הם רוצים לחיות!" ולא פגע בהם.

כאשר נתפס, הועבר למחנה ההשמדה בטרבלינקה. ההישרדות הייתה ערך חשוב באותו זמן, ועדיין לא ידע מה עלה בגורל שאר משפחתו. במחנה עבד בפרך, עד שלקחו אותם אל תאי הגזים. כבר החלו להתפשט, ולפתע נשמע רעש בחוץ והמולה גדולה. הדלתות נפתחו – השחרור הגיע! עם השחרור העביר את גופות אמו ואחותו לבית הקברות היהודי בעיירה. הוא זיהה אותן על-פי סוודר קלוע-צמות שהשאיל לאמו טרם הרצחה. הוא רצה לעלות מיד ארצה, אך זה ארך עוד זמן מה עד שהגיע לצרפת, כדי לעלות על אניית מעפילים. בזמן שחלף גילה כי איבד את כל משפחתו וגם הספיק להכיר פליטה רעבה, שקנה לה מרק, שלימים הפכה להיות רעייתו. לארץ עלה באוניה ביריה שיצאה ממרסיי ביוני 1946 והגיעה לחיפה ב-1 ביולי לאחר תלאות. באותה ספינה פגש שוב את אותה פליטה ושוב הציל אותה ממוות. בהגיע האוניה לחיפה, השתלטו עליה החיילים הבריטים והם נלקחו למחנה המעצר בעתלית.

לאחר שחרורם, גר בירושלים אצל בני דודיו ואחר כך עבר להתגורר ברמת גן, כשמצא שם עבודה כגנן עירוני. הם נפגשו שוב בתל-אביב. לאחר שאמרה לו "אתה סובל ; אני סובלת; בוא נסבול ביחד", פרצה מלחמת השחרור. עם פרוץ המלחמה התגייס, ובאחת החופשות שלח לה תמונות עם הכיתוב:"לטובהלה הנחמדה מחנינא, רמת-גן 6.12.48" באחת התמונות ששלח, הוא מופיע לבוש מדים ונושא ספר תורה בטקס הכנסת ספר תורה לבית הכנסת ביחידה (בתמונה מתחת - במרכז).

כעבור זמן לא רב הם נישאו. כמובן שמשפחתם היו החברים מהגדוד, לאחר שקרוביהם נרצחו בשואה.

זוג הפליטים הקים משפחה חדשה. שלושה בנים נולדו להם: משה, ראובן ונחום.

הבנים עזרו להם לרפא במעט את פצעי העבר, עד שהגיעה מלחמת יום הכיפורים.

משה, הבכור, נפצע אנושות. הוא נשרף בטנק בתוך שטח סוריה. כשנשמעה הצפירה ביום הכיפורים, בשעה שתיים בצהריים, הוא לא חיכה שיקראו לו, ורץ מיד לנקודת המפגש להתגייס. זמן רב חלף עד שהשתקם.

באותו זמן, בו הגיע מוטס במסוק לבית החולים תל השומר, כבר שכב שם ראובן, לאחר שנפצע במצב אנוש אף הוא ברמת הגולן. כך, ביתן ליד ביתן הם שכבו בבית החולים, שבאותם ימים היה פרוש על-פני ביתנים, והוא ורעייתו היו מתרוצצים ביניהם. ראובן לא פקח את עיניו ונפל בא' מרחשוון תשל"ד.

מאז ההורים כבר לא היו הם. לבם נשבר. אביו של ראובן, שעבד שנים רבות כמנהל באגף התברואה של עיריית תל-אביב, יצא לפרישה מוקדמת לגמלאות. במשך שנים עסוק היה בצדקה - מתן בסתר ובהנצחה. הנצחת בנו ראובן. כאב שכול היה מעורב בארגון יד-לבנים ובהתנדבות עם משפחות שכולות.

בשנת 1990 טיפל במסירות ברעייתו שחלתה בסרטן. עמוק היה צערו כשנפטרה מהמחלה ב-1.2.1991. (בתמונה למטה, ליד רעייתו בהיותה על ערש דווי עם חברם שמחה הולצברג ז"ל).

כאדם מאמין אף פעם לא איבד את האמונה. הוא אמר:"אם אני, פשפש קטן בכל מכונת המלחמה הנאצית, זכיתי להישאר בחיים, זה סימן שיש אלוהים". בשנים האחרונות הוא היה ה"סבא של בית-השריון". כך היה אומר: "ההבדל בין כבשה לחזיר הוא בזה שהיא נותנת מעצמה בחייה (צמר, חלב) ואף לאחר מותה (בשר). החזיר נותן (לא עלינו) רק לאחר מותו. אני רוצה להיות כבשה ולתת בחיי". וכך נהג כל הימים. לא היה גבול לנתינה שלו.

כאשר בנו נחום נישא, חזרה השמחה לחייו, ובמיוחד כאשר נולדו נכדיו. הולדת הנכדה הבכורה, גֵיטָל, סימלה את התקווה וההמשכיות של המשפחה. עוד הספיק לחגוג את בת המצווה של נכדתו בחודש אוגוסט 2007. את בר-המצווה של נכדו יהונתן ראובן לא יזכה לחגוג. הוא חלם על אירוע זה שנים רבות. ב-12 באוקטובר 2007, א' מרחשוון, בשנת הששים למדינה, בעוד נר הנשמה לזכר ראובן בנו בוער, הוא נפטר במיטתו, בביתו, באותו יום בשנה בו נפל בנו ראובן. כך סגר מעגל חיים. לעולם לא נשכח אותו ואת עיניו התכולות והמאירות עד ליומו האחרון.

נסיבות מותו

ביום א' בחשוון תשל"ד (27.10.1973), לאחר שהיה מחוסר הכרה כתוצאה מפציעתו האנושה ברמת הגולן, נפל ראובן והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול בתל-אביב. השאיר אחריו הורים ושני אחים. אחיו הבכור, משה, נפצע קשה ברמת הגולן בקרבות יום הכיפורים ונשאר נכה לצמיתות.

דברים לזכרו

בני משפחתו מספרים

אחיו הצעיר של ראובן, נחום, כתב שירים רבים לזכרו יושב ממעל אלוהי ומסדר על מדפים את הטובים שבאחי בני עמי הנרדפים על שולחנו באגרטל ניצבת שושנת פלאים והיא פורחת מן הטל של כל דמעות השכולים

חברים וידידים מספרים

הכרנו את חנינא וטובה כשכנים, זכינו לגור במחיצתם. חסדם השופע עם כל אדם, טוב ליבם, ענוונותם והקשט שלהם אפיינו אותם כל הזמן. לרגע לא שכחו את ראובן בנם. הראו לנו תמונות שלו, ספרו לנו עליו ונחרט הוא בלבנו כאילו הכרנוהו. הי"ד זוכרים אנו במיוחד יום נוראי, לאחר שטובה נפטרה, בו נכנס גנב אכזרי לביתם. יותר משגנב כסף, עשה בלאגן עצום. וחנינא-כל כך הצטער שבלגנו וקלקלו תמונות של ראובן בנו ושל טובה אשתו. מזכרות שונות שהיו לו מהם, קלקל גנב ארור זה. חודשים ארוכים עוד הזכיר זאת.

מורשתו

הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה מדברי מורים וחברים על דמותו.

לא מזמורי הלל; לא עלילות גבורה

לך אכתוב אחי ורק אצר

על עוז הרוח שמתוך חיים נקרע

על יריעת חיים סופה להתקצר.

ולא פרחי שדה אשר סופם לקמול

ולא התינוקות אשר נולדו אתמול

יודעים ולו מעט עלי נשמת אפך

ואיך את נפשך נתת בכפך.

בזלת הגולן שחורה ושתקנית

עדה אילמת שהותרת עת תמעד

בודד בכאבך החד כמו חנית

אין יד שתלווה אותך לארץ-עד.

ורק אנחנו לא נשתוק; נזכיר שמך

כי מהן המילים הממלאות שורה

אם לא עקבות הבכי בעין המשפחה.

חייך הם אשר כתבו סיפור גבורה.

מכתב שהתקבל מחברה לגרעין

למשפחת ליבזון היקרה, שלום. ...כשקיבלתי את המכתב, לא יכולתי שלא להתפעל מחדש מאפיו של ראובן. לא התפלאתי, כי למדתי היטב להכיר אותו בהאחזות. מעולם לא רגז או התלונן. תמיד מחייך ושופע טוב. היו כמה דברים שהכאיבו לו, כמו בטלה מעבודה. הוא עצמו היה אחראי גן-ירק, וכאשר יצא עמנו לעבודה, המפקדים היו יכולים להיות בטוחים שהעבודה נעשית על הצד הטוב ביותר. החברה' כמובן העדיפו לשמוע לו מאשר למפקדים, וקיבלו יותר את דבריו. אולם, העובדה שגם האימונים בשריון לא פגעו ברוחו - זו סיבה להתפעלות. הוא מזכיר במכתבו את חגי ואת בבא, שכתבו לפניו. הם "קיטרו" מעט על החול והאבק, וזה טבעי ביותר, כי ידוע שהשריונאים מעולם לא היו יוצאים נקיים מהטנק ואילו ראובן כותב: "סה"כ זאת חוויה לא נורמלית". מכיון שהאימונים חייבים להתקיים, מדוע לא למצוא את הטוב שבהם, ובכך להקל על החיים, ולהשאר עם חיוך של טוב לב, כפי שתמיד היה. זהו רק צד אחד באישיותו של ראובן. החיוך הזה. הנסיון לא להשבר, להשאר כפי שהוא גם כשיש קשיים. ...הבנתו לבעלי חיים (דירית, בהאחזות), העזרה שהגיש כשהיה צורך... אין לי ספק שדמותו, שהשפיעה הרבה טובה על אחרים, לא תשכח. ת.נ.צ.ב.ה. אמן.

בברכה,

מרים ארמון.

מכתבו של ראובן

למרים שלום!

...טוב, אז אחרי שחגי העביר לי את רשות הכתיבה, אזי הרשיתי לעצמי לצנזר את המכתב שלו ושל בבא, ויש לי כמה השגות לגביהם.

ראשית כל משתמע ממכתבו של בבא שהשריון זה דבר מגושם ששוברים בו ידים ורגלים, אבל זה לא כל כך פשוט. כל מי ששובר משהו עושה את זה מרוב התלהבות כמו דחבש או חברה אחרים.

ושנית, את כל החול והגריז שחגי מתאר, זה קיים רק בנסיעה ומי שסובל מזה זה רק המט"ק. כל שאר החברה בטנק יושבים בכסאות וחולמים (נחשי על מה???).

סך הכל כל פעם שיוצאים עם טנקים לשטח זאת חוויה לא נורמלית, לרדת הרים ולעלות בדרכים לא כל כך מקובלות. כשהחוויה היפה ביותר בנסיעה היא נסיעה בטור לילה, ששם כמעט מתנגשים הטנקים זה בזה מכיון שאסור להדליק אור.

אז תארי לך מה כבר אפשר לראות כשיש גם אבק. אבל מה לעשות, שמנו נפשנו בכפינו ואנו בידיו של חגי הנהג שלנו.

ד"ש מיוחד לכולכן מחיים דחבש שביום חמישי יעלה כולו לבן (גבס). וכן תמסרי ד"ש לכל שאר הבנות ולהתראות בשבוע הבא.

ממני טען קשר

ראובן.

לזכרו

במלחמת יום הכיפורים נפל אחי ראובן. הייתי אז בן 14 שנים. אהבתי מאוד את אחי ראובן וגעגועים עזים שטפו אותי. שבת אחת אחר הצהרים הלכתי כברת דרך ארוכה במשך כשעה ברגל, אל בית הקברות בקרית שאול, שם נטמן. באגרטלים, ליד קברות החיילים הצעירים, צבעה השקיעה את שלל הפרחים שהניחו הוריהם בגוונים נוגים ומכאיבים. למחרת כתבתי את השיר הבא:

אל קברו יצאתי חרש

ללא הבט אחור.

כבר שקעה השמש;

כבר כהה האור.

כלנית שלחה אלי חיוך סמוק.

צבעוני לבש כתום.

הנרקיס עטה חלוק,

בהיסגרו כתום היום.

ומולי, לנגד עיני,

מקור כל חלומותי:

אחי. קובץ בשר ועצמים

ולסימון מספר מילים:

"נפל במילוי תפקידו".

דמעות זולגות כנחל איתן.

איני שומע את קולו,

אך אחי – הנה הוא כאן.

אני עומד על יד המצבה

וזועק:

"אחי, אמור מילה"

ואחי שותק.

כך כתבתי אז. השתיקה הפכה לזיכרונות אשר לא חדלים לדבר בתוך לבי. כשם שהוא נשאר לתמיד בן עשרים, כך נותר הכאב, כאותו כאב של ילד בן ארבע עשרה. הכאב הפרטי שלי – דמעה אחת גדולה באין ספור הדמעות של משפחת השכול. ההבטחה כי זו תהיה המלחמה האחרונה מעולם לא מומשה, אך גם התקווה מעולם לא חדלה. (אחיו נחום)

ושוב אמי תבכה

אבי היום ידמע

אחי עומד מוכה

שותק לו בדממה.

פרחים הביאו לי

ורדים וציפורנים

אל מול פני שלי

בתפארתם פונים.

פזרו את הפרחים

בינות כל הקברים

כאן יש קברות אחים

להם אין מבקרים.

והם יושבים אתי

בגן האלוהים

ביתם הנו ביתי

- אתם ודאי תוהים.

כי אב לנו אחד

כולנו שם אחים

ובעיני הכל

המבטים זורחים.

ואלוהים יושב

עלֵי כסא כבודו

ולנו מפנה

מקום שם לצדו.

היום גם הוא בוכה

על דם הבחורים

אִתם אני תמיד

נותר בגיל עשרים.

קישורים חיצוניים

• זכרון בנים: ראובן ליבזון-קורות חיים