מתוך Zochrim

דרוק רחל (רחלה) לבית ארמוזה
תאריך לידה	בכ"ה בניסן תשט"ז , 6/4/1956
תאריך פטירה	בכ' בחשוון תשנ"ב , 28/10/1991 צומת תפוח ירי מחבלים לעבר אוטובוס
מקום קבורה	שילה
מקום מגורים	שילה
ידוע בשל	רחלה
השאירה אחריה	הותירה בעל ושבעה ילדים

תוכן עניינים 1 קורות חייה 2 נסיבות הירצחה 3 הנצחתה 3.1 ישוב רחלים 3.2 שבות רחל 4 איזכורים על הישובים שבהם מוזכרת רחל דרוק 4.1 "משילה לא רואים את איסלנד" – אירוע רחלים / תמר אלאור 4.2 ערך על שבות רחל בויקיפדיה 5 מתוך אתר הישוב שבות רחל 5.1 "ושבתי את שבות עמי ישראל"... 5.2 מרקם חברתי 5.3 חיי תרבות ותורה 5.4 שרותים נוספים 5.5 מיקום ואקלים 5.6 תחבורה 5.7 תיאור הישוב באתר הצופה

[עריכה] קורות חייה

רחל (רחלה), בת משה וזמירה ארמוזה, נולדה בכ"ה בניסן תשט"ז, (06.04.1956), בירושלים. בת למשפחה ירושלמית המושרשת עמוק באדמת הארץ, הייתה דור שביעי בארץ מצד האב ודור חמישי מצד האם. בהיותה ילדה רכה בשנים, התבלטה בשמחת החיים שלה, בצחוקה, בחיוכה ובאהבתה לבריות. היא למדה בבית הספר היסודי נווה עציון, והמשיכה לתיכון אוולינה דה-רוטשילד. כבר מגיל צעיר אפשר היה להבחין באהבתה למוזיקה. היא החלה לנגן בחלילית והמשיכה בכלים שונים, ביניהם חליל צד. בגיל 12 הצטרפה לתזמורת העירייה. משפחתה זוכרת אותה צועדת במצעד ברחובות ירושלים עם הפיקולו בפנים מאירות משמחה, כשהיא מנגנת את שירי ארץ ישראל שכה אהבה. אהבתה לארץ ולבריות הובילה אותה להצטרף לתנועת בני עקיבא בשכונת בית וגן, שם הייתה מרכז החברה. רחלה גם הייתה בין מקימי סניף בני עקיבא בשכונת קרית היובל. במסגרת השירות הלאומי, שימשה כקומונרית באבן שמואל. בהיותה בת 19 נישאה לדודו דרוק. לרחלה לא היה מקצוע רשמי, את כל כולה הקדישה לבית. המושג "בית" התייחס אצלה לבית האישי, הקהילתי והלאומי. כל אחד ידע שאצל רחלה אפשר למצוא מלה טובה וחיבוק, החל מילדיה: חני, אביטל, רועי, יעל, מיכל, איילת ועידית, וכלה בשכניה בשילה, שידעו למצוא אצלה אוזן קשבת. עד מהרה הפכה לעמוד תווך בלתי רשמי של קהילת שילה, שמצאה בה אבן שואבת לכל הבריות כולן. בפנאי שלה עסקה באמנות ומלאכת-יד, ועבודותיה הרבות עיטרו את ביתה. רחלה הייתה מטפלת ומורה לזמרה ולריקודי עם וכך, כששירת ארץ ישראל על שפתיה, רקדה את דרכה עם המוני בית ישראל אל כיכר העיר. אך אותה שעה "דודי ירד לגנו, לרעות בגנים וללקט שושנים", עת הזמיר הגיע ודרכה של האישיות המזמרת נגמרה בידי בני עוולה.

[עריכה] נסיבות הירצחה

בערב יום שני כ"א בחשוון תשנ"ב (28.10.1991) נסעו אוטובוסים עמוסים בתושבים משילה להפגנה בתל אביב נגד ועידת מדריד, שבה נפגשו נציגי ישראל ומדינות ערב. בין הנוסעים היו גם רחלה ובנה. ליד צומת תפוח נפתחה אש על אחד האוטובוסים עד שנעצר בצד הדרך. חמישה נוסעים נפצעו, רחלה והנהג, יצחק רופא, נהרגו. כך, במקום לרדת אל השפלה, טיפסה רחלה אל עולם שכולו טוב. רחלה הייתה בת 35 במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בישוב שילה. קברה היה הראשון בישוב הצעיר.

[עריכה] הנצחתה

לאחר מותה, הוקמו על שמה של רחלה שני יישובים פורחים. במקום הרצח הוקם היישוב רחלים, ובסמוך לשילה הוקם היישוב שבות רחל.

יהי זכרה ברוך

[עריכה] ישוב רחלים

לזכרה הוקם הישוב רחלים ועליו נכתב באתר ויקיפדיה: רחלים הינו התנחלות ויישוב קהילתי דתי באזור השומרון מזרחית לאריאל השייך למועצה אזורית שומרון.

היישוב הוקם בשנת ה'תשנ"א 1991 כמאחז על שמן של תושבת שילה רחל דרוק שנרצחה באותה שנה באזור בפיגוע ירי, ושל רחל וייס שנשרפה למוות עם שלושת ילדיה בפיגוע בבקעה ב-1988, הפיגוע בו נרצחה דרוק אירע באוטובוס שנסע להפגנה בכיכר מלכי ישראל נגד ועידת מדריד.

בלילה הראשון הוקם היישוב כתוכנית הסוואה של ראשי יש"ע ביניהם זאב חבר ויעקב כ"ץ - כצל'ה, להקמתו בד בבד של היישוב שבות רחל. המתנחלים הראשונים שהגיעו כבר באותו לילה למקום הפיגוע על מנת להשאר בו לא ידעו על כוונה זו והתעקשו על הישארות במקום. בלילה הראשון אישר צה"ל רק לנשים חברותיה של רחלה דרוק להשאר במקום וכן לשלושה גברים שישמרו במקום.

במשך מספר שנים הוחזק המקום על ידי קבוצה קטנה של צעירים אשר דאגו שהמקום לא יינטש. במשך שלוש השנים הבאות היו תקופות שלא התגוררו בפועל תושבים במקום. אישורים לשהייה במקום כמעט שלא ניתנו והמקום הוחזק תוך הסכמה בשתיקה של ממשלת יצחק רבין.

בשנת ה'תשנ"ד 1994 הגיעו ששה בחורי ישיבה מישיבת בית אל בשליחותו של הרב זלמן ברוך מלמד על מנת לגור במקום ולהקים בו מדרשה תורנית בשם מדרשת יצחק על שם יצחק רופא, נהג האוטובוס שנהרג באותו פיגוע במקום.

הששה התגוררו במקום בלילות ובמשך היום למדו בישיבה בבית אל. המדרשה פעלה בניהולם בשבתות בלבד. פעילותם נתמכה בתקציב זעום מטעם תנועת אמנה. למקום נאסרה כל סלילה של דרך קבע וההגעה למקום הייתה כרוכה בקשיים לא מעטים. חשמל סופק על ידי גנרטור. הקשר הטלפוני היה רק באמצעות מכשיר קשר שכן הצבא אסר על חברת בזק לספק תשתית טלפון למקום. כל אותה שנה הוקצו כחמישה חיילים לשמור על המקום בש"ג ובמגדל שמירה.

בעת ביקורו של אלוף פיקוד המרכז במקום נחמיה תמרי ימים ספורים לפני מותו. הוא ביקש לקבוע סטטוס קוו והסיר את איומי ההריסה מהמקום. כאות הוקרה על פועלו למענם קראו ששת התושבים לאוהל הענק החדש שבנו לאורחי המדרשה, השלישי במספר, "בית נחמיה" על שמו. בהמשך הוקמה במקום האחזות נח"ל וכן התבצע תהליך הגדלת ההאחזות. בשנת ה'תשנ"ח 1998, ביקשה מפלגת מולדת להצטרף לממשלת בנימין נתניהו. אחד התנאים שהוצג מטעמה היה איזרוח של ההיאזחות, ואכן משרד השיכון אישר בניית שכונת מגורים במקום.

כיום, מדינת ישראל אינה רואה ברחלים יישוב עצמאי, אלא שכונה של כפר תפוח, ולכן הלמ"ס מונה את תושביו בתוך אוכלוסיית כפר תפוח[1]. היישוב רחלים מתפתח על בסיס תרומות מנוצרים, כשאוכלוסיית היישוב כיום כ-45 משפחות.

[עריכה] שבות רחל

אחד מיישובי גוש שילה שבחבל בנימין, הוקם ב- 1991, הוכר בשנת 1997 כיישוב עצמאי.

היישוב מונה כ-100 משפחות והאוכלוסייה היא בעלת אופי יהודית-דתית.

היישוב הוקם בחודש חשון תשנ"ב (1991) לאחר רצח רחלה דרוק, תושבת שילה ונהג האוטובוס יצחק רופא, שנרצחו בפיגוע ירי ליד רחלים בדרך לכיכר מלכי ישראל בתל אביב להפגנה נגד ועידת מדריד. בליל הלוויה הקימו תושבים מישיבת שילה את שבות רחל, הנקרא על-שם הנרצחים בפיגוע.

היישוב נבנה ברובו על ידי משרד השיכון. ביישוב עצמו נמצאת מדרשת בינת - מדרשה תורנית לבנות, ברוח חסידות חדשה וישיבה חקלאית בשם "שבות אמיר".

הישוב ממוקם על כביש 60 המוביל מירושלים לכביש חוצה שומרון. נמצא בגובה של 780 מטר מעל פני הים, ובמרחק נסיעה של 35 דק' מירושלים, ו 45 דק' מצומת ירקון.

[עריכה] איזכורים על הישובים שבהם מוזכרת רחל דרוק

[עריכה] "משילה לא רואים את איסלנד" – אירוע רחלים / תמר אלאור

הכותבת מתארת פגישה של נשים דתיות בתיאטרון ירושלים בפברואר 1992. מטרת האירוע היתה הצהרה על יסוד של רחלים. וההצהרה כלהלן: "אנו נשות רחלים – נציגות כל הישובים, ממוקמות כרגע בשני אוהלים על אם הדרך סמוך למקום הרצח, ומקיימות במקום מדרשה ללימודי א"י על שם יצחק רופא ז"ל. נשות הישובים מקיימות תורנות קבועה במקום מבוקר ועד חשיכה בכל מזג אוויר, בחורף קשה זה, ועדיין יש מקום להצטרף לסבב התורנויות". ערב זה היווה את שיאו של אירוע יוצא דופן – "אירוע רחלים". ראשיתו ב- 27 באוקטובר 1991, ערב ויעדת השלום במדריד. אז נסעו רבים מתושביה היהודים של הגדה המערבית להפגנת תמיכה ביצחק שמיר שסיסמתה היתה "את אמא לא מוכרים". בצומת תפוח בשומרון, הותקף אחד האוטובוסים ממארב. במהלך ההיתקלות נהרגו נהג האוטובוס יצחק רופא מירושלים, נשוי ואב לשלושה בנים, ורחלה דרוק משילה, נשואה ואם לשבעה ילדים. הכותבת אומרת שניתן להתייחס לאירוע בהקשרים רבים אבל טוענת שהוא קודם כל סיפור של נשים אמהות. מרבית הנרטיבים שהוצעו ע"י הפועלות וע"י אלו שהגיבו לפעולתן, ארוגים בשיח אודות נשיות ואימהות. הכותבת רוצה לתאר את האירוע בהקשרו: "להביא את מרב הקולות הנשיים שנטלו חלק בהבנייתו ולפרש קולות אלה באמצעות תיאוריה פמיניסטית על נשים-אימהות". הכותבת אומרת שזה בעייתי לתאר אירוע חברתי פוליטי בחברה מסוימת דרך תיאוריות שנוצרו מחוץ לחברה הזו, כי קיימת סכנה של כפיית הלך מחשבה חיצוני על אלה שביצעו את המעשה הנלמד אבל מצד שני היא אומרת שזה מאפשר ניתוח פירוק וביקורת. הדת היהודית מתייחסת למעמד האישה, לאמהות ולנשיות אבל ההתייחסויות הללו לא עולות בקנה אחד עם האידיאולוגיה הפמיניסטית המודרנית שהיא חילונית. אך העובדה שמתרחשות פעילויות בעלות אופי פמיניסטי במחנות הדתיים מצביעות על שינויים במעמד הנשים ופעולות אלו מתאפשרות בכל זאת משום שבתרבות היהודית ישנם בכל זאת מסרים פמיניסטים מסוימים וגם משום שהקהילות מתקיימות במדינות דמוקרטיות שגם מזרזות שינויים. אבל אין באירועים כדי להורות בבירור על מודעות פמיניסטית או על עמדות פמיניסטיות במובן המלא של המילה. הכותבת אומרת שלא כדאי להסתכל על הדברים מנקודת מבט של שחרור האישה כי זה סותר את האידיאולוגיה של הנשים הללו לדעתה יש להבנות פענוח מקומי, הנובע מההקשר הפוליטי תרבותי, ומתייחס אליו. פענוח כזה מכיל בתוכו את שלל המשמעויות שנשים הנחקרות מכירות בהקשר לנשיותן. מגמת המאמר היא:

א. להבנות את ארוע רחלים כסיפור סוציולוגי על קולותיו השונים.

ב. להעמיד את ארוע רחלים לצד התיאוריה הפמיניסטית המתרכזת בתפקיד האימהות כך שהאירוע יפוענח לאור התיאוריה, אך בה בעת ישמש ככלי לביקורת ותיחום אותה תיאוריה עצמה.

ג. לברר האם העובדה שנשים רחוקות יותר מגברים ממקורות הכוח מוסדיים: צבא, פוליטיקה, ממשל וכד', הופכת אותן לערניות יותר באשר לשינויים וסכנות המאיימים על חברתן.

1. "מזל רע – מזל טוב" נשים יולדות ישוב מיד לאחר הלוויה של רחל דרוק, האישה הראשונה מההתנחלויות שנהרגה, ללא תכנון והודעה מראש פנו כמה נשים לאתר ההתנקשות בעיקול יתמא, העובר בשטח טרשי על גבעה בשומרון. הנשים מתארות שאחרי מותה של רחל הן הבינו את עומק הסכנה להן ולילדיהן, זה הסעיר אותן. הקמת הישוב היה צעד מחאה, הנשים החליטו שהן נשארות וממשיכות להקים ישובים. הן החליטו: "לקרוא למקום "רחלים" על שם רחלה דרוק שנהרגה כאן, ועל שם רחל וייס, שנשרפה עם שלושת התינוקות שלה, באוטובוס שהותקף ליד יריחו, וכמובן על שם רחל אימנו". בני הזוג של הנשים לא היו שותפים להחלטה ולמעשה, הם רק סייעו בפרטים הטכניים ובציוד. הממסד הצבאי והפוליטי התנגד בתחילה להתמקמות הנשים. הוחלט בסוף לאפשר להן להישאר כמשמרת זיכרון עד תום השבעה. אישור זה התארך והתארך עד שהוסכם שברחלים תוקם מדרשת לימודים לנערות ונשים על שם יצחק רופא וההתיישבות (בינתיים היאחזות נח"ל) בשם רחלים. הובאו למקום שני אוהלים צבאיים אחד לשימוש הנשים ואחד לשימוש חיילי האבטחה. בתחילה עלו למקום נשים ונערות מכל רחבי הארץ. בשבוע הראשון נשים נשארו במחנה יום ולילה אח"כ הן החלו מתפנות בערב ומותירות את הבעלים, הבנים והאחים לשמירה על המקום. לאחר "ארוע רחלים" התרחשו עוד שני מקרי רצח של יהודים בשטחים שהולידו דפוס תגובה דומה של "יישובי אנדרטה" במקום האירוע. להבדיל מ"רחלים", שתי היוזמות שבאו אחריהן לא החזיקו מעמד.

2. בדרכן שלהן: ניכוס נשי של הפעולה הפוליטית

שגרה

בהתחלה היו ברחלים 20 נשים בגילאי 35- 45 אימהות לשבעה ילדים בממוצע, ברובן שייכות לקהילת גוש אמונים. רוב הזמן הן בילו בהסדרת ויכוחים עם הצבא ורשויות השלטון לגבי הישוב. באוהל הן התפללו ולמדו מקרא וכד'. רבנים מקומיים באו ללמד את הנשים, אולי כמו שנשים היו באות להתנחלות של גברים כדי לבשל ולכבס. הנשים מספרות שחיילים, מקיבוצי "השומר הצעיר", ששירתו במקום. השאירו מכתבים חמים לנשים בספר האורחים. הן דיווחו על פקידי ממשל וקצינים גבוהים שגילו סימפטיה לדבקות ולאומץ שלהן. כשהגיעו עיתונאים ומבקרים קיבלו אותם הנשים על פי דפוסים העונים על הסטריאוטיפ הנשי: אירוח, סבר פנים יפה, כיבוד במזון. השיחות שהתנהלו בתוך האוהל היו ממין אלה של "חדר נשים" על היותן נשים, על ילדים, על דאגה על הגברים שנותרו מאחור. היה חשוב להן המראה החיצוני הן רצו להיפטר מדימוי "הדוסיות השלוחיות" והתדמית של המתנחלת הג'אברית הן התנגדו לזה והיה להן חשוב להיראות יפות ומטופחות. הנשים בחרו לשמוט את המאבק הפוליטי בצורתו המקובלת "הגברית" ולהדגיש תחתיו את התקשורת האפשרית בין הצדדים היריבים. הן היו פונות לחיילים שאמורים לפנות אותן ומציעות להם עוגות בית ושתיה חמה. הן הדגישו את האינטראקציה ולא את הקונפליקט. הן ביקשו להבנות יריבות ליריבות לכאורה, ולהבליט את ההיבטים הכלל-אנושיים המשותפים כמו רעב וקור מצד אחד או עצם ההימצאות בשטחים הכבושים בין כחייל או פקיד ממשל, ובין כאזרחית הגרה באזור.

פרץ של יצירתיות

האירוע עורר תחושות חבויות בקרב הנשים היושבות בשטחים והאוהדות אותן. זרם של שירים הוקדש לנשות רחלים. הכותבת מציגה שיר בו אישה מדברת עם אלוהים. האישה מציגה את עצמה כאישה מישראל אם רעיה ונערה. היא מתארת איך הנשים הלכו בדרך שהתוו להן הגברים והמסורת. עתה נמאס להן הן מרגישות לכודות בפוליטיקה של הגברים (חלקם בעליהן) שאין לה תכלית. שיר אחר מתחבר לדמות "רחל אמנו" ורחל שנהרגה במקום הזה. השיר מציעה עיצוב מחדש לדמותה של רחל אימנו: יש מעבר מרחל הקורבן לרחל חזקה. במקום רחל התנכית אם לשניים, רחל החלשה שמתה במסעותיה בארץ ישראל, השיר מדבר על רחל אם לשבעה, אישה עם עוצמה כמו נשות ההתנחלויות. אבל עוצמה שיש בה חמלה, מצפן, מצפון, וכיוון. נשות רחלים הציגו "קול קורא": הן מדברות על תביעתן להקים ישוב במקום הרצח ועל כך שזוהי התשובה הציונית היחידה לרצח הנפשע. הן רוצות להוכיח לרוצחים שהן יעקרו אלא יעמיקו להכות שורש. הנשים גם מזמינות כל אישה ואם בישראל לבוא ולהיזדהות עימן במשמרת הזיכרון. בסוף הן מוסיפות שגם גברים, בעלים ובנים מוזמנים. קריאה זו אשר זכתה לתהודה גדולה בין המתנחלים כונתה בפי נשות רחלים "המניפסט הפמיניסטי", והפכה לפוסטר ענק באוהל. לשון הפוסטר לשון נקבה רבות רועמת והגברים מוזכרים בסוף כשהפניה אליהם נפתחת ב... וכמובן גם. זאת כדי להדגיש את הבחירה להתארגן על בסיס נשי באופן ספונטני. בכנס בירושלים אחת הנשים אמרה בנאום הפתיחה שהציונות עייפה ושהנשים באות לעורר אותה, הן קוראות לגברים לשוב לשוב אל הציונות. הנשים הללו מנסות להציג את העת הנוכחית כ"עת נשים", בעתות כאלה הרציונל לפעולה נגזר מן ה"היגיון הנשי" הן משתמשות בדמויות ודימויים בכתובים הדתיים המסייעים להן לעצב את הרציונל הזה ולחזק את הלגיטימציה לאקטיוויזים הנשי.

ההיגיון שבשיגעון: בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים נשים מתוארות כפועלות על פי רגש וגברים על פי רציונל. נשות רחלים משתמשות בקונוונציה הזאת כדי להופכה על פיה. הן גאות לתאר את פעולתן כמונעת מצרור של רגשות נשים-אמהיים והן מתארות את הפעולה הספונטנית כהאפשרות היחידה לחולל מעשה הגיוני. במאמר בעיתון נקודה הן מתארות סיפור מקראי,לפיו כשנגזר גזר דין מוות על כל התינוקות הזכרים העברים במצרים הגברים נמנעו מלקיים יחסים עם נשים אך היו כמה נשים שפיתו גברים וברחו לשדות ללדת את הילדים. הנשים "המשוגעות" הללו הן שהעמידו את הדור הצעיר שאפשר את גאולת ישראל ממצרים. הן השתמשו בכוח הפיתוי והושפעו מתאוות ההתעברות וההולדה הלא רציונאלית לעומתן הגברים פחדו ונשמעו לרשויות ופעלו לפי ההיגיון. כך נשות רחלים מרגישות שהגברים שהיו בעבר רדיקאלים התמסדו ופועלים דרך הצינורות המקובלים. הן מרשות לעצמן לנהוג "בשיגעון" כמו הנשים המצריות. רבנית יהודית היתה צריכה לתת את ה"הכשר" לפעולה. בנאומה היא אומרת שהפעם בניגוד לעקרונות הפנימיים של תפקידי האישה היא לא מתכוונת לדבר על "בזכות נשים צדקניות". היא מתארת שבכל דור נשים צריכות להיכנס לתמונה בקסם, בעדינות ובנחישות. בשעת סכנה הנשים מביאות את ילדיהן למקום הסכנה , כך הם מתמודדים עם התנאים וכך בונים דור חזק. הנשים מאמינות שהן באו כדי לזעזע את המערכת ולהוליך אחריהן גברים ונשים כאחד. בעבר הן לא מיהרו להיפטר מההיגיון והלכו לצד בעליהן ונענו למשימותיהם. בכתבה לעיתון חדשות הן אמרו:"בזבזנו את הזמן, ללדת ולטפח בתים זה לא מספיק. צרי ך היה להשמיע את הקול הנשי גם במערכת הפוליטית". הקול הנשי לא הושתק עד עתה, אך צליליו היו קונבנציונאליים. אחת הנשים כתבה בעיתון נקודה שהפוליטיקה התפורה על פי מידותיהם של הגברים, לא התאימה לפרקטיקת החיים של הנשים. הנשים התחילו מהפרקטיקה, מביטוי ישיר לדאגת הילדים, אשר הגברים מתרגמים לאידיאולוגיה. הנשים ניסו לנכס לזמן מה את קידמת הזירה הפוליטית בדרכן שלהן, אותה ניתן לסכם בשני מהלכים: אימוץ ופמיניזציה. אימוץ: היאחזות בנקודת קרקע סמלית. זוהי דרך מקובלת בהיסטוריה הציונית. הנשים ביקשו להצביע על עצמן כמי שנושאות את הדגל שהגברים התעייפו מלשאת. פמיניזציה: פעולה פמיניסטית היא התארגנות על בסיס נשי בלבד, עם מניע נשי-אימהי, אשר מטרתה מתוארת כטיפול בבעיה בעלת השלכות לגבי נשים וילדים, עם שאיפה להזדהות רחבה עם נשים וילדים מעבר לקבוצה הפועלת. הפעולה פמיניסטית כוללת עריכת ביקורת על הפוליטיקה הגברית, ובניית שדות יצירה ותגובה נשיים.

3. המניע האמהי בשיח רחלים

הכותבת פונה לניתוח תיאורטי הנגזר מהמחשבה הפימיניסטית על אודות אימהות. הניתוח מתייחס להמשך התיאוריות של כינון האני המעניקות דגש ליחסי הפרט עם אחרים. יחסים אלו מסייעים לאובייקט להבדיל עצמו מן הסובבים. כך הפסיכולוגיות הפמיניסטיות צ'ודורו וגיליגן העניקו משקל רב ליחסי האם וילדיה. עיקר הביקורת הפימיניסטית התנגדה למחשבה של ייחוס תכונות ביולוגיות לנשים גברים וילדים. שרה רודריק אף הרחיקה יותר בספרה "חשיבה אימהית", בו היא מציגה את האימהות והטיפול האמהי, כקו רצף המוביל לשינוי סדרי עולם, לפציפיזם. היא מדברת על טיפול אימהי כחוויה של צמיחה, מחשבה ומודעות. הנשים מדברות על הילדים שלהן והמחויבות שלהן לילדים שלהן. הן מדברות על הקושי שיש כשחיילים לא עושים כלום כשזורקים אבנים על אוטובוסים של ילדים ובאותו זמן האם מנסה לחנך את בניה שיעריצו את החיילים, הרי בסופו של דבר בניהן הולכים ליחידות הקרביות ביותר. יחד עם זא הן אומרות שאמורות ללמד את ילדיהן לא לשנוא ערבים. הנשים מאמינות שדרך בניית ההתיישבות הן מראות לילדיהן את הדרך הנכונה, דרך של יצירה ללא הרג ומלחמה. הכותבת משיבה לאחת הנשים שההתיישבות היא מסוכנת. האישה עונה גם לידה היא מסוכנת. ישנם מקומות בעולם עם 40% סיכויי תמותה לנשים יולדות ועדיין הן לא מפסיקות ללדת. מבחינתן להפסיק זו לא אופציה. הכותבת שואלת את האישה לגבי ילדים ערביים שמעירים אותם חיילים בלילה לעזות עליהם חיפוש בבתיהם. האישה עונה שבחשיבה האנושית היא חושבת על הילד אבל ההורים שלו הם אלו שלא חשבו עליו. היא אומרת שאין לערבים נשק וטנקים אז הם משתמשים בנשים וילדים. בסופו של דבר האישה אומרת שהיא מעריכה את הנשים הפלסטינאיות את הדבקות והמאבק שלהן: שתיהן יודעות שהחזקה תישאר. לגבי נשים בשחור האישה אומרת שהיא מעריכה את הדבקות שלהן אך לא את הביצוע והיחס. היא אומרת שהנשים בשחור יודעות לספור את הילדים הפלסטינים שנהרגים בשטחים אבל לא את היהודים. לבסוף האישה אומרת שאין לה בעיה עם הנשים הפלשתיניות. במישור האימהי היא מבינה אותן. הבעיה היא שהמנהיגים שלהן והמנהיגים שלנו לא עושים את מה שצריך לעשות.

הפרקטיקה האימהית

רודריק מדברת על שלוש תחנות בפרקטיקה האימהית.

א. דאגה לחייהם ושלומם של הילדים בסביבתם המיידית – הנשים כל הזמן מדברות על הסכנה הנשקפת ישירות לילדים ועל הסכנה הנשקפת להם בעקיפין אם אחד מההורים יפגע. השאלה מדוע אנחונו כאן? איננה עולה לדיון. הנוכחות בשטחים נתפשת כמובנת מאליה. הן משהות את הדיון הפוליטי ונאחזות ברמה האימהית. כך הן חשות שיוכלו ליצור בסיס הזדהות רחב. בנושא ביטחון הילדים הן את המצב כך שהילדים נמצאים שם (בתמיכת הממשלה כמובן) ועתה יש לדאוג לשלומם. ברמה האידיאולוגית הן מציגות את ההתיישבויות כהסתכנות חלקית וזמנית, למען ביטחון מלא בעתיד. הכותבת אומרת שניתן לראות בגישתן של הנשים כשיח מדומה על אימהות שאיננו אלא חלק משיח אחר לחלוטין על אודות לאומיות ובעלות לגיטימית על הקרקע. החידוש של הנשים הוא בכך שהן מדברות על הפחד מהמוות, ההודאה הזו מובילה להזדהות, ואת הדי החרדה הללו הן מבקשות לרתום חזרה לחיזוק ביטחונן בשטחים ומיגור הפחד.

ב. טיפוח אישיותם של הילדים – יחד עם החינוך הדתי לאומי קיבלו נשות רחלים חינוך חילוני מודרני. האתוס המערבי של "טיפוח ילדים" אינו זר להן. אישה אחת מדברת על הצורך לדאוג להלימה בין הערכים למציאות. בין הערצת הצבא לאי שבעיות רצון מתגובותיו. בין רצונו של ילד לנקמה בערבים לבין הוקעת השנאה הכוללת. אנשי גוש אמונים בונים עולם ערכים מפרגמנטים יהודיים ולאומיים בתוך הקשר דמוקרטי, מודרני ואוניברסלי. בין הטקסט הפנימי שלהם לקונטקסו הישראלי מערבי מפעוים פערים ההולכים ומעמיקים. הנשים מודעות לפערים ומבקשות להכיל את שני הצדדים יחד. מצד אחד בניית הישוב היא אקט פוליטי מובהק של לאומיות. מצד שני פירושו יצירה לא אלימה. כך הן מקוות לעזור לעצמן ולילדיהן לפענח את חוסר הקוהרנטיות הערכית שחברתם חווה ואולי אף להחזיר לעצמן ולגוש אמונים חלק מן ההילה החברתית שהעניקה להם פעם החברה הישראלית.

ג. אימון להתאמה חברתית –רודיק טוענת שאמהות שואפות לגדל ילדים שיהפכו למבוגרים שאתם הן היו רוצות לחיות בחברה, אנשים שהולמים את תפישתה החברתית של האם – עם או בניגוד לשותפיה המחנכים בחברה. מבחינתן הגברים כבר החלו מתפשרים על הערכים שהן דבקות בהם ושההתיישבות ברחלים היא חלק מהפרקטיקה האימהית שלהן והרחבה מטפורית שלה. היא רצון להוות דוגמא ישית למחויבות חברתית. הנשים מגלות תוך כדי ההליכה הביתה והחזרה למחנה את מעמדן הראלי הנורמלי שאיננו חדש, אך היה מוסתר תחת תפקידיהן המסורתיים. הן מגלות את האימהות שאיננה חלק מן השיח המאדיר, המשוכפל בכרטיסי ברכה ליום האם. מבצבצת הכרה במעמדן כנשים לוחמות. שינוי דימוי הנשיות שלהן הוא בהחלט תהליך מודע. הכנת הילדים לבוגרים היתה ללא ספק פרויקט משותף של הגברים והנשים. בעקבות מעשה רחלים, ביקשו הנשים להישען על הקרדיט הרב שצברו בעבר, תוך שיתוף פעולה עם הגברים – כדי להגביר את קולן החברתי. איכות של הקול הזה נובעת מן העמדה הפוליטית שגיבשו לעצמן.

4. פיתוח וגיבוש עמדה פמיניסטית

אמהות, כך טוענת רודיק, צריכות כל הזמן לחשוב. זה הופך אותן לרפלקטיביות. התנחלות הנשים הפכה במשך הזמן למעין מעבדה לפילוח תודעה נשית. במסגרת חשבון נפש קבוצתי נערכה קריאה מחדש של ההיסטוריהשל גוש אמונים, סלקציה והבלטה של מקום הנשים בהצלחת ההתישבות בשטחים עד לרדוקציה המייחסת את כל הסאגה של א"י השלמה, לכוח הקנאות והדבקות של הנשים. בראיונות שהעניקו הנשים לכתבים שונים בימים הראשונים, נמנעו מלהשתמש במילה "פמיניזם" וכשהציעו להן את המושג , העדיפו להחליפו ב"אמהות", או "בנות ישראל". אולם בחלוף הזמן נשמעו התנסחויות חדשות. "התארגנו על בסיס נשי משום שנשים נותנות גושפנקא רגשית ואורגנית לכל הרעיון ההתישבותי. לגבי הממסד הפוליטי יש בינינו שחושבות שצריך להסתפק בהשפעה על מקבלי ההחלטות ויש שחושבות שצריך ממש להיות שם (בכנסת), כך או כך בזבזנו הרבה זמן, ויש הרבה מה לעשות". בחברות החוות מצבי מלחמה מתמשכים כמו החברה הישראלית מתחזק מעמד הלוחמים-המגנים-הגברים. קבוצת המוגנים: נשים וילדים בעיקר, מפתחת מערכות מורכבות של הכרת תודה והענקת משמעות לסבל הנגרם להם. החברה הישראלית נמצאת עתה בשלב ביניים. לאחר שנים ארוכות של מאבק מזוין במדינות ערב ובפלשתינים, מסתמן סיכוי כלשהו להסדר שלום. הקולות המתארים את אפשרות החיים בישראל כתלויי מלחמה מתמדת – נחלשים. גוש אמונים ובתוכו נשות רחלים מבקש להשמיע את הקול הנחלש בשיח הישראלי. הקול הרואה את הקשר בין ישראל לשכנותיה כמצב של מלחמה או כניעה. בתוך הקול הזה מנסות נשות רחלים להשמיעה אימפרוביזציה נשית. את מעשיהן הפוליטיים הן מעדיפות לתאר בטרמינולוגיה המוכרת של גוש אמונים: הולדה, יצירה, חיים, המשכיות וחינוך – במקום המילון הרגיל: אחיזה, מאבק, בנייה, התנגדות. לטענתן בחרו הנשים בדרך לא אלימה להישאר בשטחים, ואין לזלזל בכך שהן מבקשות לתאר את מעשיהן במונחים אלה, תוך שהן מבדילות עצמן מן האלטרנטיבות הגבריות. לנרטיב זה ישנה חשיבות גם אם בעצם הוא איננו מציע חלופה למטרות שהגברים חותרים אליהן. אין ספק שהוואריאציה שלהן קרובה למודל של "חשיבה אימהית" ומכילה רבים מן המרכיבים שהצביעה עליהם רודיק. נשות רחלים טוענות שעד עתה עמדו מאחורי הגברים ולידם. עכשיו בזמן חרום, אינן יכולות להסתפק בכך. בקשתן היא לעמוד במקום הגברים או בעצם לפניהם. האכזבה מהרדיקליזם הגברי מביאה אותן להציע אלטרנטיבה נשית. חלופה זו כפי שמראה להלן, הינה סוג של רדיקליזם נשי.

משילה לא רואים את איסלנד: סיכום נשות רחלים והתומכים והתומכות שלהם מודעים לכך שפעולתן מהווה שיא של מאבק פוליטי בין ישראל לפלסטינים. לכן הן רואות את עצמן כלוחמות. ברור להן שהנתק בינן לבין החברה הישראלית מעמיק. הן מקוות ש"הקול הנשי" שלהן יוכל לגשר על הפערים. הן חדורות בתחושת ביטחון ושלמות במעשיהן ומתארות את המאבק הנוכחי כהבטחה היחידה לשלום עתידי, שהינו המטרה המיידית של אלה המתנגדים להן. הבניית שיח מאדיר שלום תוך כדי הצדקת המלחמה איננה עניין חדש. נשים ישראליות רבות תרמו למאבק המלחמתי בעבר וגם היום. ההבדל הוא שכאן הביצוע כולו הוא ע"י נשים ונעשה בדרך נשית. רוב הנשים הישראליות, הלא דתיות, מבקשות עדיין להשתתף במשימות לאומיות "כמו גברים" (ללכת לצבא וכו'). במגזר הדתי יש הפרדה ממוסדת בין גברים לנשים, לכן קל להן יותר ללכת למטרה כללית בדרך שלהן. חידוש זה ניתן להסביר בשני כיוונים תיאורטיים מנוגדים בתוך המחשבה הפמיניסטית. 1. מהגישות האסנסיאליסטיות (גישה טבעית ביולוגית למשל נשים כאמהות וכרודפות שלום בתור נטייה טבעית- רודריק): משהו השתבש אצל נשות רחלים הן עוסקות בפרקטיקה האימהית אבל לא הגיעו ל"תחנת השלום", כלומר לא הניחו לעצמן ללכת עד הקצה. 2. גישות תלויות הקשר לפיהן להיות אישה זוהי בעיקר חוויה המובנית חברתית ואין בה נטיות מוקדמות כך שעשיית שלום אם היא מקושרת לאישה זה חלק מהבניה חברתית ולא נטייה ביולוגית טבעית: לפי גישה זו הפרקטיקה האימהית היא בהחלט עוצמתית, רגשית, ושכלית אך איננה מתרחש בתוך ריק ביתי-טיפולי, אלא במסגרת מבנה תרבותי מורכב ועשיר. מימוש שלם של חווית האימהות היה אומר להסתלק מן השטחים, או לפחות להכיר בסתירה שבין השאיפה לביטחון הילדים והסכסוך הלאומי. ההקשר החברתי של נשות רחלים הוא הקשר של חזון משיחי. הדאגה לביטחון הילדים והמתח התמידי הזה מאיים על החלום המשיחי השלם. לכן במקום להילחם בסיכון, הן מטפחות מטפורה, שבה הסיכון הופך לסיכוי. באותו הקשר גם אם בתל אביב שאיננה מאמינה בנרטיב הלאומי הטוטלי עלולה להכיר בעובדה שחייה בישראל מהווים סיכון מתמשך לילדיה ולעצמה. מעבר לכך, חוסר היכולת לערער על הנרטיב השלם, איננה רק עניין דתי, יש לה גם היבט סוציולוגי ברור. נשים הלוקחות חלק פעיל ברבדי החיים האחרים מעבר לרובד האימהי, בייחוד כאלה שהאפשרויות לשיתופן בחיים החברתיים היא חדשה נוטות להצדיק ולהאדיר מציאות זו שהכירה בנחיצותן. באופן כזה הנשים האורתודוקסיות מוצאות הצדקה למכסת הילדים שלהן (שבעה עד שלוש עשרה) לעומת אימותיהן (שניים שלושה) ולישיבתן הממושכת בשטחים עוינים. כך שהכעס והדאגה והפחד שהביעו הנשים באירוע רחלים בעצם מחזק ומעצים את המסד שעליו נמצא המצב הקיים. נשות רחלים מבקשות לעשות את הבלתי אפשרי. לממש חלום משיחי טוטלי, דתי ורדיקלי, באמצעות פרקטיקה נשים. הן זכו להרבה תשומת לב כי הפרקטיקה שלהן רעננה. יש משהו אטרקטיבי בחיבור שבין רדיקליות דתית ואקטיביזם נשי. אולם מכיוון שהקשר בין הפרקטיקה הנשים שממנה החל האירוע הנדון כאן – לעשיית שלום הינו מלאכותי, חל ערעור גם על הפרקטיקה האימהית. השלום הסנטימנטלי של נשות רחלים המופיע אצלן כמעין מטפורה, כחלום שיהפוך ממש רק בימות המשיח – הופך גם את האימהות למטפורה סנטימנטלית. כך הן יכולות להתחמק מהחובה הנשית-אנושית שלהן לביטחון ילדיהן, או זה של אימהות וילדים פלסטינים, ולהמיר אותה בחובת המתגוששים בזירה (הרצון להחזיק מעמד ולנצח). האימהות והילדים הפלסטינים מתוארים על ידן כאויבים ראויים, המובנים כבעלי מניעי פעולה זהים לשלהן. בסיס ההזדהות הופך לבסיס המאבק. כך הן מזמינות כתבות בעיתונים הביקורתיים בישראל, המתייחסים בסקפטיות וציניות לנשיות שלהן, לאמהות שלהן ולפמיניזם שלהן. הפרקטיקה עצמה – השואבת את כל כוחה מאקזיסטנציאליזם נשי ואימהי אותנטי אינה יכולה לבוא לידי ביטוי, בשל היותה שבויה בתפישת עולם פונדמנטליסטית דתית, שבה השלום הוא חלק משיח עתידני משיחי. המחקר הפמיניסטי היונק מן הרעיונות של "מחשבה אימהית, צריך לבדוק את הקשר המקומי של כל קבוצת נשים, את העושר התרבותי, את תפישות ההיסטוריה, את הרבדים החברתיים הגלויים והסמויים שבהם מתקיימת החוויה האימהית. רק בתוך מכלול זה, ניתן להבין את עיצוב המשמעות המקומית של החוויה האוניברסלית של Care (טיפול אימהי). אין ספק שהעובדה שנשות רחלים מבקשות לטוות פתרון נשי משלהן לבעיה כלל ציבורית – מהווה חידוש, משפרת ומעצימה את מעמדן כנשים. אולם מן ההיבט של עשיית שלום – אין כאן חיבור מיידי ואף לא אבולוציוני. חיבור כזה יתאפשר רק כאשר נשים וגברים יחדיו, ישכילו להבנות חברה שבה חווית הטיפול והחתירה לשלום, יחולצו מן המשמעות המאדירה הפרטיקולריסטית, והלאומית. מעשה רחלים התרחש ב1992 קצת לפני חילופי השלטון, לפני שיחות השלום ולפני שהחזרת השטחים החלה מקבלת לגיטימציה אידיאולוגית מעבר לפרגמטית ולפני התעצמות המרי בשטחים בחורף 1992/3. נדמה כי עיקר הטלטלה העוברת על מתיישבי השטחים ותומכיהם באה מכיוון "עזרת נשים". האם זה סימן שנשים שבדרך כלל רחוקות ממרכזי השליטה והכוח, מסוגלות לאתר ולהגיב ראשונות לסכנות קיומיות? והאם נשים המכוונות ישירות ע"י חווית ה- Care, הינן קבוצה בעלת פוטנציאל הישרדות גבוה יותר, האם פוטנציאל זה יקבל ביטוי ממשי כאשר המציעות הפוליטית תעוצב גם ע"י אלא המפנים מקום לחווית ה- Care. על שאלות אלא כדאי לתת את הדעת בתוך התיאוריה הפמיניסטית, בהקשריה המקומיים והכוללים גם יחד.

[עריכה] ערך על שבות רחל בויקיפדיה

שבות רחל היא התנחלות ויישוב קהילתי דתי בעל אגודה שיתופית, הנמנה עם יישובי גוש שילה שבחבל בנימין. היישוב, השייך למועצה האזורית מטה בנימין, מנה בסוף שנת 2007 כ-110 משפחות. היישוב ממוקם על כביש 60 המוביל מירושלים לצומת תפוח ודרומית לכביש 505 ולכביש 5 החוצים את השומרון. בצדו המזרחי מתחבר היישוב לדרך המובילה אל כביש אלון. היישוב שוכן על צלע הר, בגובה של בין 725 ל-790 מטר והאקלים בו יבש בקיץ וקר בחורף.

העלייה לקרקע - כתבה במעריבשבות רחל נקראת על שמם של רחלה דרוק משילה ויצחק רופא מירושלים, שנרצחו בכ' בחשוון תשנ"ב (28 באוקטובר 1991) בפיגוע ירי שאירע סמוך למקום שבו שוכן היום היישוב רחלים. האוטובוס בו נסעו היה בדרך לכיכר מלכי ישראל בתל אביב (כיום כיכר רבין), להפגנה נגד ועידת מדריד. היישוב הוקם כתגובה לרצח, על ידי תלמידים מישיבת ההסדר בשילה, אור לכ"ב בחשוון תשנ"ב (בלילה שבין 29 באוקטובר ל-30 באוקטובר 1991).

כיום, מדינת ישראל אינה רואה בשבות רחל יישוב עצמאי, אלא שכונה של שילה, ולכן הלמ"ס מונה את תושביו בתוך אוכלוסיית שילה[1]. היישוב מוגדר כמאחז בלתי מורשה בדו"ח שהוגש לממשלה על ידי עורכת הדין טליה ששון בשנת 2005.

בשבות רחל יש בית כנסת בו מתפללים בנוסחי תפילה שונים לפי סבב, ספרייה ומקווה, וכן נמצאת בו מדרשת בינת - מדרשה תורנית לבנות ברוח חסידות חדשה.

[עריכה] מתוך אתר הישוב שבות רחל

[עריכה] "ושבתי את שבות עמי ישראל"...

בית חם, האחזות בקרקע, רוח צעירה, אחדות ורוחניות... בחודש מרחשון תשנ"ב (1991) נרצחו רחלה דרוק - תושבת שילה ואם לשבעה, ויצחק רופא- נהג של החברה לפיתוח , ע"י יריות שנורו בידי בני עוולה לעבר האוטובוס בו נסעו, בדרכם להפגנת הענק של הימין בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. עוד באותו הלילה עלתה קבוצת אנשים למקום הרצח - לרחלים, ובליל הלוויה הקימה קבוצת בחורים מישיבת שילה את הישוב שבות רחל על שמם של הנרצחים. מאז, שבות רחל עולה ופורחת ומוסיפה חיים. בשבת הראשונה, נולד הבן הראשון של הישוב- מאיר שוקר וברית המילה התקיימה בשבות רחל, בשבת השניה לעלייתה לקרקע.

[עריכה] מרקם חברתי

כיום, כששבות רחל כבר בת 15 שנים, מונה הישוב כ-100 משפחות- כן ירבה וכן יפרוץ. המשפחות הן משפחות צעירות- ילדי הישוב הבוגרים חוגגים בימים אלו את בר המצווה שלהם. אחווה, אכפתיות, ערבות הדדית וגמילות חסדים מודגשים בשבות רחל לצד טיפוח הקן המשפחתי . בשבות רחל תמצאו לצד המשפחות גם זוגות צעירים בתחילת דרכם המשפחתית, אשר רוקמים דינמיקה מיוחדת ביניהם תוך השתלבות בכלל המרקם החברתי היישובי. המרקם החברתי מגוון- אנשי חינוך, אנשי מחשבים, חקלאים, בעלי מקצועות חופשיים, עצמאים ואברכים. מי שיתעקש לחפש, יתקשה למצוא זוגות בהם המוצא העדתי של הבעל זהה לזה של האישה... ובבית הכנסת - מניין אחד ספרדי-אשכנזי, ונוסח התפילה מתחלף בסבב.

[עריכה] חיי תרבות ותורה

בישוב מתקיימים שיעורי תורה רבים ומגוונים לגברים, נשים וילדים- שיעורי אמונה, הלכה, דף-יומי, לימוד אבות ובנים- להורים וילדים, תהילים, ועוד כיד היוזמה הטובה, בניצוחו של הרב בן ציון עמר - רב הישוב. וכמובן- אירועי תרבות- הצגות, הופעות, סדנאות, הרצאות, וחוגים למבוגרים ולילדים, המתרכזים במועדון הישוב. זה מספר שנים קיים סניף של תנועת עוז לילדי כיתות א-ג. לילדים הגדולים סניפי בנ"ע נפרדים. את תנועות הנוער בישוב מרכזות בנות שירות לאומי.

[עריכה] שרותים נוספים

סמוך לשבות רחל קיים איזור תעשיה ובו ירקניה, אטליז ועוד. בישוב יש ספריה ציבורית נעימה, ובשילה הסמוכה יש מכולת, קופת חולים כללית, קופת חולים לאומית, ושירותים גם של קופת חולים מכבי. שירותי דואר למיניהם ניתנים במשרד הישוב. וכמובן - מקווה ובית כנסת. אצלנו בשבות רחל אפשר להנות מכל היתרונות- ישוב קטן ומשפחתי, שגם לך יש מה לתרום בו, ועם זאת סמוך מאד לשילה ולעלי - ישובים גדולים בהם ניתן לקבל את כל השרותים כגון: בריכה, שרותי ביטוח לאומי, משטרה וכד'.

[עריכה] מיקום ואקלים

שבות רחל ממוקמת בגוש שילה שבחבל בנימין. שבות רחל נמצאת במרחק נסיעה של 35 דק' מירושלים, ו 45 דק' מצומת ירקון. הישוב ממוקם על כביש 60 המוביל מירושלים לכביש חוצה שומרון, ומתחבר לכביש אלון המוביל לכביש הבקעה. הגוש כולל בתוכו את הישובים שילה, עלי, מעלה לבונה, שבות רחל והגבעות הסמוכות- אחיה, עדי עד, אש קודש, גבעת הראל, קידה והבית האדום. הישוב נמצא בגובה של 780 מטר מעל פני הים ,האקלים יבש ונעים בקיץ וקר בחורף. מפה

[עריכה] תחבורה

תחבורה ציבורית נוחה ותדירה מגיעה אלינו מירושלים ומאריאל (ראו בדף זמני נסיעות). כמו כן, הסעות ללא תשלום של החברה לפיתוח מירושלים לשבות רחל בכל יום בשעה 18:00 וכן בימי שישי, ערבי חג ומוצאי שבתות וחגים, ע"פ זמני כניסת ויציאת השבת.

[עריכה] תיאור הישוב באתר הצופה

שבות-רחל לזכר חללי הטרור

נמשיך משילה מזרחה, בכביש המחבר את כביש 60 עם כביש אלון המוביל לכביש הבקעה, עד שנגיע ליישוב הבא שבות-רחל.

שבות רחל עלתה אחרי הפיגוע הקשה בחודש מרחשון תשנ"ב בו נרצחו רחלה דרוק תושבת שילה ואם לשבעה, ויצחק רופא נהג של החברה לפיתוח. בלילה שלאחר ההלוויה של רחלה דרוק ז"ל הקימה קבוצת בחורים מישיבת שילה את הישוב שבות רחל על שמם של הנרצחים.

כבר בשבת הראשונה, נולד הבן הראשון של הישוב- מאיר שוקר, וברית המילה התקיימה בשבות-רחל בשבת השניה לעלייתה על קרקע.

כיום, כששבות רחל חוגגת בר-מצוה, מונה הישוב קרוב לשישים משפחות כן ירבו. המרקם החברתי מגוון אנשי חינוך, אנשי מחשבים, חקלאים, בעלי מקצועות חופשיים, עצמאיים ואברכים... בישוב קיימות אפשרויות דיור מגוונות איש לפי צרכיו ולפי יכולתו: קרוואנים, בתי שיכון ופיתוח ובתי אמנה. גם היישוב רחלים הוקם על שמה של רחלה דרוק בליל הרצחה, כיום הישוב רחלים פורח ומשגשג ומונה כ50 משפחות, רחלים הוא הישוב שכל אחד היה מיחל לעצמו.