רן קמחי
מתוך Zochrim
סמ"ר רן קמחי, נהרג במהלך אימון צלילה בשייטת בתאריך ה 18.1.1995 בהיותו בן 19 וחצי בלבד.
תוכן עניינים |
[עריכה] נקודות בחייו הקצרים
[עריכה] ילדותו
בן יהודית ואמיר. נולד ביום ב' בסיוון תשל"ה (12.5.1975), בתל אביב. הבן הצעיר במשפחה בת שני ילדים. רן נולד, גדל והתחנך בגני צהלה. הוא למד בבית-הספר היסודי "צהלה", ובבית-הספר התיכון העירוני י"ד, בשיכון דן, במגמה הביולוגית. רן, נער יפה תואר, שופע אהבת חיים ובעל רצון עז לתת ולתרום לזולת, בלט במעורבותו ובדאגתו לכל המתרחש סביבו. את עיקר זמנו, כוחו ומרצו, הקדיש לפעילות בתנועת "הצופים", בילדותו - כחניך, ובנעוריו - כמדריך וראש גדוד. במסגרת זו היה רן הרוח החיה והסוחפת בכל פעילות - ביציאה למסעות ולטיולים ברחבי הארץ ובאירועי חברה ותרבות. בחור רב-גוני היה, עם יכולת וכישורים רבים. חובב ספורט ומוסיקה, ומבורך בכשרון כתיבה וציור. חייכן ואופטימי, סובלני וצנוע, נערץ ואהוב על בני כל הגילים, ומוקף בחברים וידידים רבים. הערכים שספג בבית הוריו: אהבת הארץ, אהבת האדם והשמירה על כבוד הזולת, היו נר לרגליו בכל אשר הלך, בבית-הספר, בתנועה ובעיקר בעת שירותו הצבאי, והאירו את חייו הקצרים.
[עריכה] שירותו הצבאי
במחצית חודש אוגוסט 1993, גויס רן לשירות חובה, לפני גיוסו שאף להתנדב לסיירת הצנחנים, אך משהוצע לו לשרת ביחידת הקומנדו הימי, התמלא שמחה וגאווה. רן ראה בשירות הצבאי ייעוד ושליחות. הוא סיים את מסלול הטירונות כחניך מצטיין, ונשלח להרחבת הכשרתו הקרבית בקורס מ"כים חי"ר, שאף אותו סיים בהצטיינות. לאחר קבלת דרגת הרב"ט, יצא להמשך המסלול המיוחד של יחידת השייטת: צניחות אל הים, קורס לוחמה בטרור וסדרות אימונים וצלילות. כל אלה, כדי להגיע למטרתו הסופית - לוחם בקומנדו הימי. רן ניחן במוטיבציה גבוהה מאוד וביכולת ביצוע מצוינת. הכל נעשה בצנעה ובשקט הנפשי שאפיינו אותו. לאחר תקופה במסלול האימונים, קיבל דרגת סמל. לדברי מפקדיו וחבריו למסלול, לאורך כל הדרך הקשה והמיוחדת, בלט רן באהבתו לחבריו, בנכונותו וביכולתו לעזור לאלה שלעתים התקשו. אחד מחבריו ציין, כי ככל שמסלול האימונים הפך קשה יותר, והדרישות גבוהות יותר - כך בלטו יותר יכולותיו של רן ואישיותו.
[עריכה] נסיבות מותו
ביום י"ח בשבט תשנ"ה (18.1.1995), נפל רן בעת מילוי תפקידו, והוא בן עשרים. רן נספה באימון צלילה לילי, שבועות מעטים לפני מסדר הסיום, לאחר שנה וחמישה חודשים של מסלול מפרך. עד אותו יום היה חיוכו חלק בלתי נפרד ממנו, אך הים הצליח למחוק חיוך זה. רן הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. הותיר אחריו הורים ואחות - שרון.
[עריכה] הנצחה
בכל שנה, ביום השנה למותו, עורך ביה'ס עירוני י"ד טקס זיכרון לרן, המלווה במשחק כדורסל לזכרו בו מתמודדת קבוצה של חבריו של רן מול נבחרת בית הספר. אירוע ההנצחה הזה, "י'ד לרן", התקיים השנה (2009) בפעם ה-14. קבוצת החברים של רן, שמרה בשנה זו על גביע הטורניר לאחר שניצחה במשחק.
[עריכה] פרידה
"רן בחר בדרך הים, ואילו הים בחר בו...". כתב אחד מחבריו לאחר מותו. כנפי העטלף הנכספות - סמל הקומנדו הימי - ודרגת הסמ"ר, הוענקו לו לאחר מותו. "אומרים שהטובים תמיד הולכים. אז אני פונה אל כל הטובים שיושבים שם למעלה: הכינו מקום מכובד, מגיע אליכם הטוב ביותר". מילים אלה, שאמר אחד החברים על קברו הפתוח של רן, מבטאות יותר מכל את תחושתו של כל מי שזכה להכירו בחייו. בהלוויה, נשא דברי פרידה מפקד השייטת: "...השתייכת, רן, אל הטובים שבלוחמים. חבורה המטילה על עצמה מאמצים מרצון, ולוקחת עליה משימות ההגנה והקרב מתוך תחושת שליחות והקרבה. רוח הנעורים ולהט העשייה, ההכרה העמוקה בחשיבות המטרה - הם שאפשרו לך לגייס את תעצומות הנפש והגוף, ולעמוד במבחן האימונים והתרגילים המפרכים, עד הצלילה האחרונה, ממנה לא שבת. ... אהבנוך, רן, כפי שהיית, אוחז בנשק באימוני ההסתערות, ניצב על סיפון סירה קטנה שטופת ים ומלח בלילות סער, מנגב אגלי זיעה במהלך אימונים מפרכים, מחייך וצוחק בין חבריך". בעלון בית-הספר, כתב אחד החברים: "רן היה סמל למצוינות ולרוחב לב, לאדם שאין דבר העומד בפני כוח רצונו, עד שהוכרע על ידי גלי הים".
[עריכה] דברים לזכרו
מלים לזכרו של רן שקרא רועי הררי על קברו הטרי
פתאום זה קרה. פתאום קיבלנו כולנו מכה חזקה. מכה שלא פערה פצע, אלא חלחלה פנימה. עברה במוח – שקלט, וירדה עמוק אל תוך הלב. ושם זה כאב. והלב הוציא בכי מר מכולנו. רן איננו.
ומיד כולנו באנו. כן, רן, כולנו כאן, כמו שאתה אוהב. הגענו מהשכונה, ומהעיר כולה. מהצפון והדרום, מעזה ושומרון ומלבנון. כולנו כאן, רן. וכולנו לא מאמינים. איך אפשר להאמין שאתה מת. שהחיוך מת. החיוך שליווה אותך כל הזמן. גם אם זה צחוק בין חברים, וגם אם דיברת על מסע מפרך, צניחה מפחידה, מסלול קשה. הכל בחיוך.
הרי לאפשרות הזו בכלל לא התכוננו. לא הכנת אותנו. רק הצטיינת והצטיינת כל הזמן. והקושי, והפחד והלחץ לא הותירו בך שום סימן. אפילו את החיוך הם לא מחקו. רק הפכת את ההצטיינות למובן מאליו, מצטיין בעוד מסע, ובעוד שלב, ובעוד קורס. ולנו נותר רק לדמיין את עתידך המזהיר, המובטח, יודעים שתעמוד בכל השאיפות העצומות שלך. כי מה שאתה רוצה, אתה פשוט משיג.
ופתאום – כל זה.
איך אפשר להאמין?! רן, שדילג בחיוך מעל המכשולים הקשים ביותר. רן, שאת מירב זמנו השקיע בעזרה לאחרים, ללא יכולת להזיק למישהו. איך זה שדווקא הוא?!
אומרים שהטובים תמיד הולכים. אז אני פונה אל כל הטובים שם למעלה. תכינו מקום מכובד. מגיע אליכם הטוב ביותר. מאיתנו, הוא פשוט הסתלק, והשאיר אותנו חייבים. רן, איך נחזיר לך על כל מה שעשית בשבילנו, איך נוכל?!
כל שנותר הוא להתגעגע ולהתגעגע, לקוות ולחכות כל יום שישי. אולי בכל זאת. אולי שוב תצעד על המדרכה במדים אפורים עם התיק הגדול, ומיד נתאסף כל החברים ביחד, כמו תמיד. ואתה תוכל לחייך. וכולנו נתעורר מהחלום הנורא הזה. וכולנו נחייך איתך.
רועי
מלים לזכרו של רן, 2008, טקס לזכרו בבית הספר עירוני י"ד, אופיר כהן
זו השנה ה 12 ברציפות שאנחנו באים לכאן, סמוך למועד האזכרה של רן, חברינו היקר שנהרג בתאונת צלילה בשייטת בלילה חורפי בינואר 1995. הגעגועים והזכרונות שבים ועולים מדי פעם. הליכה משותפת על חוף הים, הופעות רוק במועדונים שכבר הספיקו להסגר מאז, שיחות עמוקות עד הבוקר תוך כדי שוטטות ברחבי השכונה ועוד הרבה מהביחד שכבר לא יהיה. אבל מעבר לכל הזכרונות הללו, אני מרגיש שרן בחייו הקצרים הספיק להותיר בי חותם גדול, עלי ועל שאר הסובבים אותו. בתור חבר ספגתי מרן את הערך של קדושת החיים . אני מכיר את רן מכיתה א’, ומאז ועד יומו האחרון תמיד ראיתי אדם השמח בחלקו ודואג לשמח את האנשים סביבו. רן באופטימיות אין קץ הראה לי כל פעם מחדש איך למצות כל רגע, להתענג על כל דבר, גם אם הוא פעוט וזניח. אני זוכר איך בתקופת בית הספר היסודי כשהייתי בא לישון אצל רן, הוא היה מתעקש שנבלה עד כמה שיותר מאוחר, כי לישון אפשר ביום אחר.
רן לימד אותי מהו כח רצון ואיך להתמיד במטרה שהצבת לעצמך. אני זוכר שיום אחד התפוצץ מעל שבט הצופים שלנו צינור מיים ענקי והשבט כולו התכסה בשכבת חול בגובה של מטר. אחרי שהטרקטורים הזיזו את ערימות החול נשאר השטח כולו מלוכלך מאד. אחרי כמה שעות של נקיון כולנו הרמנו ידיים והלכנו הביתה. אבל רן לא היה מוכן לותר, כי השבט צריך נקי. הוא המשיך לטאטא במרץ את ערימות החול לבדו במשך כל הלילה. כשחזרתי למחרת בבוקר השבט כבר היה מצוחצח. כשהתבגרנו רן לימד אותי מהי חברות אמיתית. תמיד השתאיתי מאיפה מגיע הרצון האינסופי הזה להיות שם בשבילי ובשביל כל אחד מהחברים הרבים שהקיפו אותו. אני לא אשכח איך בתקופת הצבא כשיצאנו הביתה, רן היה מעיר אותי ביום שבת מוקדם בבוקר ומודיע לי שחייבים ללכת לבקר את החבר’ה שנשארו בבסיס. הנסיעות הארוכות לבסיסים מרוחקים בנגב היו גוזלות ממהחופשות הקצרות של רן מהצבא זמן יקר , אבל עבורו החברות האבסולוטית עמדה מעל הכל.
לצערי לא היה לי מספיק זמן לספוג וללמוד מהערכים של רן. מותו הותיר בי חלל עצום של ריקנות. עם השנים הבנתי שבמובן מסוים אני ממשיך להיות איתו וללמוד ממנו גם כשהוא לא איתנו יותר. הערכים שרן האמין בהם- חברות, עזרה לזולת, עמידה ביעדים ושמחת חיים הם ערכים שמאז שהכרתי אותו ועד היום אני מנסה לחיות לפיהם. רן אמנם הסתלק מעולמנו לפני 13 שנה אבל במובן מסוים אני מרגיש שהוא נמצא איתי יום-יום.
אופיר, 2008
