שיירת הר-הצופים (שיירת הדסה)
מתוך Zochrim
- הגורמים העיקריים להתרחשות הארוע: ##
1. ה"טבח" שבוצע ע"י ארגוני האצ"ל והלח"י בכפר הערבי "דיר-יאסין" ביום 09.04.1948. ההתנפלות על השיירה יכולה להתפרש כנקמה על ארוע זה אם כי הפיגוע ב"שיח-ג'ראח" תוכנן שישה שבועות קודם לכן וקיימות גרסאות שונות לגבי התרחשותו הממשית של טבח ב"דיר-יאסין". בשנת 2007 הוכח בספרו של ד"ר אורי מילשטיין, עלילת דם בדיר-יאסין כי ה"טבח" בדיר-יאסין לא נערך מעולם !
2. הריגתו של עבד-אל-קדר אל-חוסייני מפקד הכנופיות הערביות לאחר הקרב על משלט הקסטל שבוע לפני כן. הריגתו היתה מקרית ולא מתוכננת. כך השתלשלו הדברים: עבד-אל-קדר אל-חוסייני הגיע, מלווה בשני עוזרים (אחד מהם ככל הנראה יאסר עראפת) אחרי שוך הקרב, ואחרי שאנשיו כשלו מלכבוש את הקסטל. הוא הוטעה, כנראה, ע"י מי מהמפקדים (איברהים אבו דאיה ?) שאמנם הערבים לא כבשו חזרה את הכפר, אך מי שיושב בו הם הבריטים ולא הפלמ"ח. עבד-אל-קדר אל-חוסייני החליט לבדוק במו עיניו את המצב, ולכן הגיע עם אור ראשון לכפר כשכל הלוחמים ישנו בעמדות לאחר הקרב הקשה שעברו ועלה בשביל הראשי לבית המוכתר. זו גם הסיבה שקרא באנגלית לעברו של הרס"פ מאיר כרמיול, היחיד שהיה ער באותה שעה, את המילים המפורסמות: "HI BOYS". כרמיול הבחין בטעות וירה בו מיד צרור. אל-חוסייני נורה למוות במקום. נקמה ערבית קשה צפויה היתה בעקבות הריגתו.
3. שוכרי קטיינה – מנהל העתון החוסייני "אל-ואחדה", מטעם המופתי הירושלמי, כיהן גם כראש כנופיה ערבי ידוע ועמד בראש אחת מכנופיות המתנפלים על השיירה. הוא אשר הוציא להורג את ארבעת חברי "ההגנה" שנחטפו על-ידי חיילים בריטיים כחודש ימים לפני ההתקפה על השיירה ואשר הופקרו בידי הערבים בסמוך לשער הפרחים. במשך שנים רבות שימש כסופר "א-דיפאע" בירושלים והיה ממנהיגי "האחים-המוסלמים". כיומיים לפני ההתקפה על השיירה חזר קטיינה מדמשק - מקום מושבו של המופתי וכחודשיים לפני הארוע נהרג בנו בפיצוץ פצצת חבית שהוטמנה ליד שער-שכם. אין ספק כי מות בנו שחייב נקמה וחזרתו ממסע שיסוי בדמשק היוו גורמים עיקריים שהניעו אותו לזירוז פעולה חמורה כנגד היהודים בירושלים. נושא "הר-הצופים" טרד את מוחו והיה בראש מעייניו, מה גם שביתו של המופתי (אשר קטיינה עבד למענו) שכן על אם הדרך להר-הצופים !
4. חיסול המוחות היהודיים שבעיניי הערבים סימלו כ"שייכ'ים" באוניברסיטה העברית. הערבים קיוו כי חיסולם יגרום לנטישת היהודים את הר-הצופים מפחד לחיסול מוחות נוספים בהמשך המערכה.
5. ארבעה ימים נותרו עד לפתיחת מושב המליאה המיוחד לענין בעית ארץ-ישראל בעצרת-האו"ם ביום ההתקפה. הפיגוע בשיירה בא גם כדי למחות על המצב שיווצר בארץ-ישראל, על-פיו תוכרז מדינת היהודים ב- 15.05.1948. המחאה באה להראות כי אי אפשר יהיה להשלים את הדיונים בנושא הועדה לשביתת הנשק ללא התחשבות בדעות קבוצות הערבים הקיצוניים וכי הפיגוע הוא חלק מאותם מאמצים מאורגנים מצד גורמים ערביים קיצוניים למנוע את חלוקת הארץ ומשמעותו לרוקן את דיוני עצרת-האו"ם מתוכנם. מכאן, שאת הפיגוע אפשר לראות גם כהבעת-דעתם של ראשי הקיצוניים על נושא דיוני מושב המליאה המיוחד בעצרת-האו"ם.
- הגורמים העיקריים לאי-התערבות הבריטים בארוע: ##
1. מיעוט כוחות בריטים בעיר ביום הארוע. על סמך הצלבת עדויות שונות התברר כי מספר החיילים והשוטרים הבריטיים הלוחמים שנכחו בירושלים ביום 13.04.48 לא עלה על 100 איש ! (לא כולל פקידים ואל לנו לשכוח כי פינוי הכוחות הבריטיים מירושלים החל עוד בחודש מארס 1948). הדבר שיקף בעיקר את הנטייה לחסוך בהוצאות וכן את ההערכה שיש מקום להביא לשקט יחסי בטרם יציאת הבריטים את גבולות הארץ. עובדה זו הוסתרה מעין היהודים והערבים כדי לא לחשוף את הבריטים בחולשתם. כוח מצומצם זה לא היה בידיו לסייע לשיירה המותקפת באופן משמעותי שכן אנשיו נצטוו להמשיך בעבודתם ולעמוד על משמרתם. מרביתו של כח הסיוע שהגיע למקום הארוע בשעה 15:30 נאסף ממקומות שונים מחוץ לעיר. הפיקוד הבריטי בעיר החל לארגן את הסיוע משנודע לו עד כמה חמור המצב. תחילת פעולות ארגון הסיוע בשעה 12:00 בקירוב. העזרה הבריטית התמהמהה להגיע לזירת הארוע עקב סיבה זו, שבעטיה גם לא יכלו הבריטים לסייע למותקפי "דיר-יאסין".
2. אי רצונם של הבריטים לאבד מאנשייהם לקראת פינויים הצפוי מהארץ בתוך חודש. (זו גישה נוספת !) אילו התערבו והיו יורים אל תוך ההמון הערבי, היו מפנים את זעמו כנגדם ואז היו עשויים לעמוד מולו חסרי אונים. (לאור "עייפות החומר" הנפשית שאיפיינה את הבריטים לקראת פינויים הצפוי - כוחות הצבא אופיינו בחוסר מוטיבציה לפעולה שהגיע לשיאו לקראת הפינוי, לאחר תקופת שרות שהצטיירה בעינייהם כרצופת זכרונות קשים. רבים מקרבם קיוו וחלמו לשכוח את התקופה ולפתוח באנגליה ו/או באוסטרליה פרק חדש בחייהם).
3. רצונם של הבריטים להכריח את היהודים לפנות את הר-הצופים שגרם להם לא מעט "כאבי-ראש" ואילץ אותם להקצות כוחות לענין זה שהביאם לעימות חריף עם הערבים וכוחותייהם הבלתי סדירים.
4. נקמה וסגירת חשבון של גדוד ההיילנדרים הקל (הגדוד הסקוטי) על מות חברייהם בירושלים בידי היהודים. ידוע על שבעה מקרים לפחות. מתח רב ויחסי איבה ברורים שררו בין אנשי גדוד זה לבין היהודים במיוחד לאחר שאנשי הגדוד ישבו תקופה ארוכה ברובע-היהודי ונודעו כפרו-ערבים.
5. הרגעת הרוחות הסוערות בעולם-הערבי בעקבות פרשת "דיר-יאסין".
6. התקפת האצ"ל על מחנה צבאי בריטי (מחנה 80) על-יד "פרדס-חנה" כשבוע לפני הארוע ביום 06.04.1948. מפקדו של המחנה בדרגת קולונל נהרג. מפקד זה היה ידידם האישי של רבים מקרב מפקדי הבריגדה הבריטית השניה שהיתה ממונה על אזור ירושלים.
7. חששם של שוטרים ערבים שהשתייכו לצבא הבריטי שאם יקראו לזירת הארוע ויצייתו לפקודות הבריטים כלומר יפתחו באש על ערבים ויהרגום, יסתבכו בנקמת דם בוודאות לכשתיוודע זהותם.
- גורמי עונשין שנקטו הבריטים בעקבות פרשת "דיר-יאסין", לפני ובזמן התרחשות הפיגוע בשיירת הר-הצופים ##
1. אי-התערבות ואי הגשת סיוע למותקפי השיירה עד לשעה 15:30 למרות פעולתו המוסרית של ג'ק צ'רציל עוד בשעה 10:50.
2. ביום 10.04.1948 חדלו הבריטים ללוות את השיירות של "חברת-האשלג הארץ-ישראלית" (PPL) מצפון ים-המלח לירושלים. ה"הגנה" שבאותה תקופה השקיעה מאמצים רבים להגנת מקומות אחרים, החליטה שאין היא יכולה להקצות כוחות להגנת שיירות האשלג מצפון ים-המלח לירושלים. כתוצאה מכך פסקה לחלוטין הובלת האשלג מים-המלח והקשר היבשתי בין המפעל בצפון לירושלים נותק סופית. הבריטים שמו לב לעובדה שהיהודים מקיימים קשר פיזי בין תל-אביב לירושלים דרך המפעל בצפון ים-המלח באמצעות מטוס מתל-אביב למפעל האשלג בצפון ומשם, בחסות משוריינים בריטיים אל ירושלים. משנודע הדבר לפיקוד הבריטי, נתעורר כעסו והוא מצא לו תואנה מרובעת וחדל לתת לשיירות האשלג את משמר הליווי. תואנת הבריטים התפרשה לארבעה גורמים באופן הבא: 1. פרשת "דיר-יאסין", כיום אחד בלבד לפני הפסקת הליווי. ! 2. לאחר שכבש הפלמ"ח את המוצב העליון בכפר הקסטל – קרב שלאחריו נהרג מפקד הכנופיות הערביות עבד-אל-קדר אל-חוסייני, נתעורר בקרב ההמון הערבי רוגז רב והאנגלים שחשו לא מכבר כי שיירות ים-המלח חיוניות ליהודים מעבר ליצוא האשלג לבריטניה, נאחזו ברוגז הערבים כנימוק וביטלו את הליווי הצבאי לשיירות האשלג. שלושה ימים לאחר מכן, ביום 13.04.48, המשיכו האנגלים להאחז ברוגז הערבים כאשר לא סייעו לשיירה המותקפת להר-הצופים או כאשר נאותו לסייע לה באיחור רב- דבר שלא סייע להיחלצותה ולהצלתה. 3. הפיקוד הבריטי טען כי המשוריינים שדרושים היו לליווי שיירות האשלג נגנבו על-ידי "ההגנה". לטענה זו לא היה כל שחר והיא חזרה על עצמה לכשנשאלו הבריטים מדוע לא סייעו למותקפי שיירת הר-הצופים. האמת היתה שהבריטים מצאו תירוץ נוסף להאחז בו כדי להצדיק את מעשייהם, שכן כבר החלו בפינוי משוריינים לכיוון נמל-חיפה לקראת עזיבתם את הארץ ועל פי תכנית פינוי רכב שבוצעה בזמן הפסקת הליווי לשיירות האשלג ובמקביל להתרחשות הפיגוע בדרך להר-הצופים. 4. שלושה ימים בטרם הפסקת הליווי לשיירות האשלג ושישה ימים לפני התרחשות הפיגוע בשיירת הר-הצופים, פרצה שיירת מבצע "נחשון" ביום 07.04.48, את הדרך לירושלים והביאה עמה נשק ותחמושת לעיר הנצורה, יותר משהיו מספיקים לשלוח בדרך צפון ים-המלח במשך שבוע ימים. הפיקוד הבריטי לא היה שבע רצון מפעולה זו שהביאה גם היא לרוגז רב בקרב הערבים.
לפיכך, ניתן להסיק כי הפסקת ליווי שיירות האשלג קשורה גם לארוע זה
ומכאן, שהצלחת מבצע "נחשון" יכולה היתה להוות גורם נוסף
לאי-התערבות הבריטים בפיגוע ב"שייח-ג'ראח". מטרתם העיקרית של
הבריטים כוונה להרגעת הרוחות הסוערות בקרב הערבים.
- חשיבות קיום רצף תחבורתי להר-הצופים בתקופה הנזכרת: ##
1. אלמנט המוראל הכלל ירושלמי. נפילת ההר עשויה היתה להשפיע על תוצאות כלל המערכה בירושלים. בנוסף: שמירת מוראל אנשינו בהר במיוחד לאור צמצום מספרם.
2. חשש כי הבריטים יטענו שאין צורך להחזיק בהר-הצופים לאור הצמצום הדרסטי בפעילות בית-החולים והאוניברסיטה. החשש בקרב אנשינו בא לידי ביטוי בכך שהבריטים עשויים היו להפסיק את אבטחת הדרך להר למרות הבטחתם האישית שניתנה לד"ר מגנס וד"ר יסקי ראשי האוניברסיטה ובית החולים בסוף ינואר 1948.
3. נתיב המעבר ב"שיח-ג'ראח" שימש מעבר יחיד מירושלים העברית להר הצופים ועל-כן היה צורך לאבטחו בצורה הולמת זאת לאחר שנכשל משא ומתן עם הבריטים בדבר סלילת כביש עוקף "שיח-גרא'ח" משום סירובם של הבריטים להשאיל ליהודים כלים כבדים שדרושים היו לעבודה וכן סירובם לאבטח את הפועלים שאמורים היו לעסוק במלאכת הסלילה.
4. המשך קיומם של מפעלים עבריים חשובים ביותר: א. בבית-החולים "הדסה" – שמירה על המעבדות והקליניקות. ב. ב"אוניברסיטה-העברית" – שמירה על בית-הספרים הלאומי והמעבדות לכימיה.
בפיגוע-קרב זה נהרגו 79 נוסעים ולא 78 כמקובל לחשוב. כמו-כן נפצעו 43 נוסעים נוספים. שני
האוטובוסים המשוריינים נשרפו כליל.
