מתוך Zochrim

בן יוסף שלמה
תאריך פטירה	הועלה לגרדום בידי הבריטים

תוכן עניינים 1 קורות חייו 2 נסיבות פעילותו 3 פעילותו 4 בתוך הכלא 5 צוואתו ביום האחרון לחייו 6 לזכרו 7 כתבי ז'בוטינסקי 8 דברים לזכרו 8.1 מתוך הספר שנכתב עליו 'גבורת המופת של שלמה בן-יוסף' 8.2 הכותב מספר

[עריכה] קורות חייו

שלמה בן-יוסף עלה לארץ עם ראשוני החלוצים של העלייה הבית"רית שכונתה "אף-על-פי" שהחלה בשנת 1934, לאחר שהבריטים הגבילו את העלייה לארץ.

בספטמבר 1937 יצאה האוניה "אף-על-פי 2" מאלבניה כשעל סיפונה 45 בית"רים, ביניהם בחור צעיר בן 23 מפולניה, שלמה טבצ'ניק. עם הגיעו ארצה שינה שמו ל"בן-יוסף" (על שם אביו המנוח יוסף) והצטרף לפלוגת הגיוס של בית"ר ואצ"ל בראש פינה.

[עריכה] נסיבות פעילותו

היו אלה ימי השיא של טרור הדמים הערבי בשנים 1936 – 1939, גל הטרור הערבי הרביעי מאז 1919 שנודע בשם פרעות תרצ"ו-תרצ"ט ("המרד הערבי הגדול"), במהלכן רצחו הערבים 400 יהודים. הנהגת היישוב שנשלטה על ידי מפלגות השמאל ובראשן מפא"י, החליטה אז על מדיניות הבלגה, התאפקות והימנעות מתקיפה, התבצרות ביישובים והגנה מבפנים (לא מזכיר לכם משהו מזמננו אנו?...).

באפריל 1938 נרצחו דוד בן גאון, חבר פלוגות הגיוס של בית"ר בנהרייה, ושלושה מחבריו. בן-יוסף וחבריו לפלוגת הגיוס של בית"ר בראש פינה תבעו פעולת נקם, ומפקדם מנסה להרגיעם ומבטיח פעולה אקטיביסטית בקרוב. ימים אחדים לאחר מכן, על כביש עכו–צפת רצחו ערבים חמישה יהודים, ביניהם צעירה שהייתה ידועה לחברי הפלוגה, אותה אנסו, התעללו בגופתה וביתרו אותה. מעשים אלה כבר הגדישו את הסאה.

כשהתברר כי ז'בוטינסקי ומפקד האצ"ל רוזנברג עדיין אינם מאשרים להתחיל בפעולות התקפיות, החליטו שלמה בן-יוסף ושניים מחבריו, אברהם שיין ושלום ז'ורבין הצעירים לתקוף אוטובוס ערבי שנסע מטבריה לצפת, על דעת עצמם וללא אישור, מתוך הנחה שההבלגה מתפרשת על ידי הערבים כחולשה ורק הפעלת כוח התקפי נגדם עשוייה להרתיעם. ואכן, לאחר שנתלה בן-יוסף אישר ז'בוטינסקי בדיעבד את הפעולה, החליף את רוזנברג המתון בדוד רזיאל שגילה תקיפות רבה יותר, והורה לאצ"ל לשבור את ההבלגה ולפתוח בפעולות התקפיות.

[עריכה] פעילותו

ביום 21 באפריל 1938 ירו בן-יוסף ושני חבריו הקטינים על האוטובוס הערבי. איש לא נפגע ושלושת הבית"רים נתפסו לאחר מרדף קצר. חבריו של בן-יוסף, שהיו קטינים, נידונו למאסר ושלמה בן ה-24 נידון לתלייה.

[עריכה] בתוך הכלא

מהכלא כתב לאימו (שימו לב – היה זה לפני השואה): "...הִתגאי בי, אמא, כי בנים אחרים לעם היהודי סיימו את חייהם באורח הרבה יותר מחפיר וטראגי. אני מצידי מתגאה מאד ומקבל את הכל בכבוד ובלב שמח... אל תדאגי לי כי אני אינני דואג כלל ואני שמח בחלקי מאד מאד..."

את מכתבו לחבריו בבית"ר הוא מסיים: "...מאמין אני שאחרי מותי לא יבליגו".

על כותל תאו חרט את המילים: "מה זה מולדת? זה דבר שבעדו כדאי ללחום וגם למות", ובצידן השורה משיר בית"ר – "למות או לכבוש את ההר". בעמוד אחד הספרים מספריית בית הסוהר מצאו שכתב וחתם בשמו את המילים – "אני הולך למות ואני בכל זאת לא מצטער. למה? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו!";

[עריכה] צוואתו ביום האחרון לחייו

וביום האחרון לחייו אמר לאחד ממבקריו: "אומרים שלא הצלחתי בפעולתי, אבל אפשר שעוד אשמש דוגמא לאלה שיבואו אחריי ויצליחו... יידע הנוער הישראלי שמולדת איננה נקנית בכסף אלא בדם ומלחמה... מִסרו לחבריי שלא הלכתי מתוך כוונה להיות גיבור. עשיתי רק את אשר דרש ממני הרגש הלאומי... אני את מלחמתי כבר גמרתי, אך עליכם להמשיך עד הניצחון..."

בשבע בבוקר, שעה אחת לפני התלייה, הוא מתרחץ, מצחצח שיניו, הולך אל הגרדום בחיוך, בקומה זקופה, כשהוא שר משירי בית"ר, וכשהושמה השקית על ראשו קרא "יחי ז'בוטינסקי!".

[עריכה] לזכרו

לאחר התלייה כתב ראש בית"ר לאימו של בן-יוסף: "אינני כדאי וראוי לכך שאיש בעל נפש אצילה כל כך כמו בנך ימות כשהוא נושא את שמי על שפתיו. אבל כל עוד נשמה באפי יהיה שמו בליבי, ואלה שהם תלמידיו שלו יותר משהם שלי, יהיו מורי הדרך לדור".

[עריכה] כתבי ז'בוטינסקי

צריך לציין שעוד הרבה שנים לפני מעשה המופת הלאומי המכונן של שלמה בן-יוסף, כתב ז'בוטינסקי את שיר בית"ר בו ציין שלושה יישובים יהודיים שמרדו ונלחמו בכובש הרומאי ובשלושתם הסתיים הכל במפלה נוראה בה נהרגו והתאבדו כל הלוחמים ובני משפחותיהם – יודפת, מצדה וביתר. את שלושתם הוא מציג בשיר כמופת לעוז, להדר ולתגר. ונשאלת השאלה, מדוע בחר ראש בית"ר דווקא ביישובים בהם ספגו היהודים מפלה נוראה ולא בחר ביישובים רבים בהם נחלו המכבים למשל ניצחונות מזהירים? התשובה ברורה: לא הניצחון בקרב חשוב בעיני ז'בוטינסקי אלא ההתנהגות בקרב, התעוזה, הנכונות להקריב את חייך למען גאולת העם והארץ.

[עריכה] דברים לזכרו

[עריכה] מתוך הספר שנכתב עליו 'גבורת המופת של שלמה בן-יוסף'

מאת: זאב בן-יוסף

גבורת המופת הנדירה של שלמה בן-יוסף (טבצ'ניק), ראשון הרוגי המלכות בעת החדשה התרחשה בשנת 1938. אומנם יתכן שעדיין לא פסה כליל רוח ההתנדבות בארץ ועוד יש צעירים השואפים להתגייס ואף להתקבל ליחידות מובחרות, אבל בכל זאת זה לא כמו שהיה פעם, באותם ימים בהם היה ברור ומקובל שטוב למות בעד ארצנו ולוחמי אצ"ל עלו לגרדום כששיר בית"ר והמנון התקווה בפיהם, ולא היו אז אמנים ויפי נפש למיניהם המספרים בגלוי על השתמטותם. היום יש צעירים המצהירים שהם רוצים לחיות ולא למות למען הארץ והמדינה, שהקשר בין היהודים לארצם לא ממש ברור וידוע להם. לאלה שאינם יודעים ולאלה ששכחו נזכיר כאן את מורשת הגבורה של שלמה בן-יוסף שאולי תמצא דרכה לליבם של הצעירים ואף מבוגרים אשר לא ידעו את בן-יוסף וחבריו.

[עריכה] הכותב מספר

ולמען הגילוי הנאות: אין כל קשר משפחתי ביני לבין שלמה בן-יוסף, אם כי קיים קשר מופלא ומשמעותי מיוחד מאוד. אבי, נתן שָנְצֶר, גם הוא מפולין, עלה גם הוא בעליית "אף-על-פי", אולם שנה אחת בדיוק לאחר שלמה בן-יוסף, באוקטובר 1938. למרות שלא שמע על שלמה בן-יוסף אותו זמן - גם אבי נתן שינה שמו עם הגיעו לארץ ל"בן-יוסף", שכן גם שם אביו – סבי - היה יוסף. אבי הצטרף גם הוא לפלוגות הגיוס של בית"ר ואצ"ל, אך לא בראש פינה אלא בנתניה, שם הוא מתגורר עד היום בהגיעו לגיל 91 בבריאות טובה - עד 120 ב"ה.

--84.229.43.249 17:26, 27 באפריל 2009 (UTC)

ב ב ר כ ה ,

זאב בן-יוסף

ירושלים, אייר תשס"ט (אפריל 2009)