מתוך Zochrim

שלמה ערמן (28 בינואר 1953 - 8 באוקטובר 1973), חייל צה"ל שעוטר ב"עיטור הגבורה" - העיטור הגבוה ביותר שניתן בישראל - על לחימתו בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן-משנה.

ביום הכיפורים תשל"ד, השישה באוקטובר 1973, לאחר שמפקדו נהרג, נטל סמל שלמה ערמן לידיו את הפיקוד על מחלקת הטנקים במעוז אורקל שבצפון תעלת סואץ. למחרת נע בטנק שלו בראש הכוח הנחלץ מהמעוז, כשהוא עצמו מפעיל את נשקו האישי, רימונים ואת תותח הטנק לעבר כוחות אויב, שחסמו את היציאה מהמעוז, בטווח של מטרים ספורים. בהמשך התנועה, עלה הכוח הנחלץ על מארב אויב. הטנק שמתוכו לחם, נפגע. הוא הוביל את אנשי הצוות, שנחלצו מהטנק הפגוע, במסע רגלי לעבר כוחותינו, כאשר הוא נושא עמו חייל פצוע מחיילי תצפית, שנאספו על ידיו עוד קודם לכן. במשך כל הלילה, במסע מפרך בביצות, פקד על אנשיו ועודד אותם. למחרת, ביום שני י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), הגיע עם אנשיו לקו כוחותינו. בהשלימו משימה זו נפל מאש כוחותינו.

תוכן עניינים 1 נקודות בחייו 1.1 רקע משפחתי ושנותיו הראשונות 1.2 שירותו הצבאי 2 סיפור הגבורה של שלמה ערמן 2.1 השעות הראשונות למלחמה 2.2 אנשי התצפית במעוז 2.3 היום השני למלחמה 2.4 "הפליטים בביצות" 2.5 הפריצה מהמעוז 2.6 החלצות ממארב נ.ט. מצרי 2.7 הניווט אל תעוז "יורם" 2.8 החבירה הטרגית אל כוחות השריון של צה"ל 3 לאחר מותו 4 עיטור הגבורה 5 אתרי הנצחה 6 קישורים חיצוניים

נקודות בחייו

רקע משפחתי ושנותיו הראשונות

שלמה, בנם הבכור של אסתר ואברהם שעלו לישראל מלבנון, נולד בחיפה. למד שנה בבית-הספר היסודי "אפגני", ואחר-כך המשיך בבית-הספר "קישון". לאחר הלימודים ביסודי, המשיך בבית-הספר התיכון "הריאלי". מוריו זוכרים אותו כתלמיד מעולה ושקדן. את מרבית שעות הפנאי שלו הקדיש לפעילות בתנועת הצופים בגדוד "סער", של שבט "משוטטי בכרמל" בהדר שבחיפה ולספורט. שלומי יצר קשרים חברתיים בקלות ובטבעיות ותמיד מצא שפה משותפת עם כל אדם. למרות כל הישגיו שלומי הממושקף, נמוך הקומה והעגלגל היה צנוע. מעולם לא נהג עליונות ולא התפאר ביכולותיו. חבריו סיפרו כיצד היה מוכן תמיד להאזין להם וכיצד מצאו אצלו תמיכה ועידוד. מילדותו היה מקפיד גדול בעניני מוסר והגינות. עוד האמין בטוב הגנוז בבני-אדם ועשה רבות כדי לגלות מידה זו בחייו. ארבעה ימים לאחר שעמד בהצלחה גדולה בבחינות הבגרות, התגייס שלמה לשירות סדיר בצה"ל.

שירותו הצבאי

שלמה ערמן גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורסים השונים למקצועות השריון, והשלימם בהצלחה מלאה. אחר-כך נשלח לקורס מפקדי טנקים, שבסיומו הוצב בגדוד 9 בסיני.

שבועיים לפני המלחמה ירדה המחלקה של שלמה ל "אורקל", מעוז צפוני על שפת התעלה שהורכב משלושה מוצבים. זהו אזור קשה לתנועה מוקף בביצות טובעניות והגישה אליו היתה על כבישי פלסטיק מיוחדים שסללו אנשי ההנדסה. מפקדת החטיבה בפיקודו של אמנון רשף ישבה בבלוזה.

לראש השנה, עשרה ימים לפני פרוץ המלחמה, הגיע שלומי הביתה לחופשה לא מתוכננת. הוריו המופתעים שאלו אותו מה קרה? הוא השיב כלאחר יד כי חייל ביקש להחליף אותו בחופשה. רק לאחר מותו סיפרו חבריו כי הצטיין באחד התרגילים וקיבל צ'ופר - חופשה מיוחדת. כאשר שב לבסיסו קודם שהלך ביקש לקחת את אחיו הצעיר יאיר שהיה אז בן 5 לגן.

בתקופה שלפני המלחמה שררה בתעלה אווירה פסטורלית. לעיתים היה שלומי עולה אל הסוללה וקורא לחיילים המצרים שהיו מעבר לתעלה ומשוחח איתם בערבית.

ביום כיפור, ה 6 לאוקטובר 1973, קמו החיילים כהרגלם מוקדם בבוקר, ערכו בטנק טיפול לפני תנועה, ולאחר מכן שבו למגורים למנוחה, שינה, קריאה ותפילה. שעות אחדות לפני השעה שתיים התקבלה בקשר התראת כוננות "לקראת תקרית גדולה". הם העלו על עצמם את הסרבלים ונעלו את נעליהם. אך הם לא ידעו מה מחכה להם. כל הטנקים היו במצב תקין. הטנק של שלומי היה עמוס לא רק בפגזים אלא גם באוכל רב שכן ימים אחדים לפני המלחמה הם קיבלו מנות קרב ושלומי דאג שהם יהיו במקום הנכון.

סיפור הגבורה של שלמה ערמן

השעות הראשונות למלחמה

בשעה 2 בצהריים כשפרצה המלחמה, ספג המעוז אש תופת. על גדוד 9 שתפס את המוצבים בצפון התעלה נאמר ש"נשחט כולו בתוך השעתיים הראשונות למלחמה". מעוז אורקל היה חשוף לארטילריה מצרית משני כיוונים, ממערב וממזרח. יצחק רוט מפקד המחלקה של שלומי נכנס בריצה לבונקר ופקד על האנשים להיכנס לטנקים ולהתכונן לפעולה. "יצאנו במהירות מהבונקר", מספר דניאל רום מהרצליה, "וניסינו להתקדם בריצה אל הטנקים בין הפגזים המתפוצצים סביבנו והכדורים השורקים מעל לראשינו". "נכנסנו לטנק, שלומי פקד לסגור את המדפים, ואנחנו חשנו בפנים מוגנים למדי. הטנק היה עשוי כולו מיקשת פלדה אטום ברובו ככולו כנגד הפגזים והדבר היחיד שחדר פנימה היה אבק. בטחנו בשלומי כי ראינו שהוא לא נכנס ללחץ הוא הקרין אלינו את הבטחון העצמי הבלתי רגיל שלו".

הפקודה לנוע ניתנה ושלושת הטנקים של המעוז החלו לעזוב את החצר לכיוון עמדות האש המסומנות. עשרות פעמים תירגלו הטנקיסטים את העליה לעמדות והם סברו שלא תהיה כל בעייה להגיע לשם. ואז נפגע מפקד המחלקה יצחק רוט מרסיסים בראשו, הוא איבד את הכרתו ולאחר זמן מה מת מפצעיו.

שלומי, סמל המחלקה, נטל את הפיקוד. תחילה פקד על האנשים לנוע כמה מאות מטרים קדימה אל אזור מוגן. שם אירגן את המחלקה, הסביר לכל אחד את תפקידו והורה לנוע אל עמדות הירי. הם הגיעו תחת אש אל העמדות ופתחו בירי אל הסוללה המצרית שהיתה צפופה בחיילים מצריים נושאי נשק נ.ט. בטנקים ובתותחים. טנק אחד מהשלושה ירה לעבר המוצב המצרי שהיה ממזרח לאורקל. כך, כשהם באותו מקום, נלחמו שעות אחדות במצרים. כל העת נשמע בקשר קולו הרגוע של שלומי המתדרך את אנשיו ואינו שוכח בסערת הקרב לחלק להם שבחים על קליעות אל המטרה.

אז נשמע בקשר שחיילים מצריים עולים רגלית מכיוון התעלה אל המעוז. שלומי פקד על סגן מפקד המעוז לנהל לוחמת חי"ר והוא עצמו המשיך לפקד על הטנקים. בשלב מסוים הבחין שלומי בטנק מוזר מופיע בחצר המעוז והוא פקד לנצור אש. קנה הטנק שנע לכיוון שלהם היה מצודד לאחור וסל הצריח שלו בוער. "שלנו או שלהם"? הטנק התקרב וכאשר הגיע לטווח קרוב נשמו הכל לרווחה. היה זה הטנק של הקצין שמעון שפרינגר שנפגע בבטנו מפגיעה ישרה ונהגו הביא את הטנק אל עמדות הירי של אורקל. שלומי קפץ מהטנק ובעזרת התותחן כיבה את האש. הוא זינק פנימה בניסיון לחלץ את הקצין שמעון שפרינגר. אך כשראה שהוא הרוג, שב אל הטנק שלו והמשיך לפקד על המשך הקרב.

בינתיים המעוז המותקף שיגר קריאות נואשות לעזרה. שלומי החליט כי שני טנקים יחזרו למעוז להלחם במצרים וטנק אחר יחפה מאחור בעמדת אש. שלומי עם טנק נוסף חזרו אל חצר המעוז ומשם ניהלו קרב אש נגד מאות אנשי חיר מצריים שהסתערו גלים גלים ונגד מטרות שריון. בינתיים התחמושת הלכה ואזלה ותגבורת לא יכלה להגיע למקום. שלומי החליט לחסוך בתחמושת ובמשך הלילה ניהלו קרב מטווחים קצרים נגד אנשי החי"ר. לאחר חצות התקלקל תותח הטנק של שלומי והוא עבר לטנק אחר. עם עלות השחר פקד שלומי להכנס אל עמדות מיסתור ולהעביר אליו את כל הפגזים שנותרו בטנקים האחרים.

אנשי התצפית במעוז

אחד מאנשי התצפית במעוז היה מילואימניק, יהלומן, יצחק לוי בן 35 נשוי ואב לילד בן 4 וילדה בת 2. הוא מספר שגויס לחודש מילואים ארבעה ימים לפני ראש השנה, וסופח כנהג נגמש לחטיבה הירושלמית. המלחמה תפסה אותו כשהיה בתצפית מחוץ למוצב בין אורקל למוצב "לחצניה". בשעה 1:35 באותו יום כיפור, הגיע הרס"פ ואמר להם להתקפל לאט, בשקט ולחזור למעוז בגלל "תקרית גדולה העלולה להתפתח".

"התכוננו להוריד מהתצפית את השמיכות נגד שמש" מספר יצחק לוי "וממול ראינו שהמצרים מסתכלים עלינו יותר מדי" לא הספקנו להוריד את השמיכות וכבר ניתכה עלינו הפגזת רצח". קפצתי לנגמ"ש התנעתי ורציתי לחזור אל אורקל במרחק של כשני ק"מ. אבל ההפגזה היתה פרועה ואי אפשר היה לזוז. עצרתי את הנגמ"ש וקפצנו אל עמדות שועל. משם ראינו אלפי מצרים חוצים את התעלה. למזלנו איש מאיתנו לא נפגע. כעבור שעה הצטרפו אלינו גם אנשי התצפית הסמוכה שהנגמ"ש שלהם נשאר ליד התעלה ביחד היינו עשרה."

בהמשך זחלנו אל עבר הביצה בין כביש הפלסטיק של הסוללה לציר ההגנה האחורי, שם תפסנו מחסה. "השיקול היה שהמצרים לא ייכנסו אל הביצה הטובענית. ואם ייכנסו נירה בהם". בשעה חמש ביקשנו רשות לחזור אל המעוז אך נעניננו בשלילה. "המעוז מוקף במצרים ונלחם על חייו, לנסות להגיע לשם תהיה משימת התאבדות". נענינו בקשר, "הסיכויים להגיע למעוז אפסיים, כולכם תיהרגו. אני מתנגד. סוף."

"הערב ירד ואנחנו בביצה. כל הלילה היינו שם. נכנסנו לעומק הביצה והתמקמנו שניים שניים כשכל זוג מרוחק מהשני כארבעים מטר. במכשיר הקשר שהיה איתנו כל הזמן שמענו את קולו של אחד ממפקדי הטנקים שדיווח כל העת על פגיעות מדויקות בטנקים המצרים. בסך הכל ספרנו באותו היום ולמחרת 17 פגיעות. רק מאוחר יותר התברר לנו שהקול היה קולו של שלומי".

ב 9 בלילה, מוצאי יום כיפור, השתרר לפתע שקט. אנשי התצפית שבתוך הביצה שמעו את רחשי הגלים. ב 11 בלילה, נחתו לידם פגזים אחדים. הם דיווחו למעוז וההפגזה פסקה. נראה היה שטווחו אותם ממעוז בודפשט שממזרח לאורקל.

היום השני למלחמה

ביום ראשון, השני למלחמה, הפגיז שלומי את מוצב אורקל ב' כדי לנסות ולעצור בעד החי"ר המצרי שזרם אליו. אולם לשווא. לקראת צהריים נכבש המעוז ורוב חייליו נהרגו או נשבו. אז התגבשה ההחלטה לעזוב לקראת ערב את המעוז כאשר הטנקים מחלצים את אנשי המעוזים שנותרו.

התכנית גובשה עם ממלא מקום מפקד המתחם. על פי התכנית טנק אחר יאסוף את שבעת חיילי אורקל ב' וחלק מאנשי אורקל א'. הטנק של שלומי יאסוף את אנשי התצפית שנמצאו כל העת בחוץ. הזחל"מ היחיד שנשאר יאסוף את יתרת אנשי אורקל א'.

"הפליטים בביצות"

באותו בוקר, אנשי התצפית המסתתרים בביצה מתייבשים. השמש קופחת על ראשם, האוויר לוהט, שניים איבדו את ההכרה. שניים אחרים מחליטים לעשות מעשה. רצים שפופים אל הנגמ"ש, מטפסים עליו, מוציאים ממנו ג'ריקן מיים, קופסאות שימורים אחדות, קצת לחם ומצליחים לחזור אל חבריהם בשלום. כולם ממלאים את המימיות, משיבים להכרתם את המתעלפים, אוכלים משהו שותים בחסכנות ומחליטים על משמעת מים.

הם התקשרו אל המפקדה לקבל הוראות מהמפקדים אך המפקדים עצמם לא ידעו מה לעשות. הם התייעצו ביניהם והחליטו שלאחר רדת החשיכה ינסו לסגת וקיבלו אישור חיובי בקשר מהמפקדים. לפנות ערב הם קיבלו בקשר הודעה כי עליהם להתכונן שכן עומדת להתבצע פריצה החוצה מהמעוז.

הפריצה מהמעוז

בראש הפריצה עמד שלומי. הוא נע בראש, אחריו הנגמ"ש והטנק השני במאסף. המגמה היתה להגיע אל ציר "זגוגית" שיוביל אותם לכביש בלוזה. ליד שער המעוז הצליחו שלושת הכלים להיחלץ ממארב מצרי והמשיכו בדרכם בלב שטח שהוחזק בידי המצרים. מכאן המשיכו לעבר ציר "נדר" שעל גבול הביצות שבתוכם שוכבים אנשי התצפית.

"המצרים היו במרחק של 100 מטר מאיתנו", מספר יצחק לוי, "וכדי להתרחק מהם ולשכב ליד הדרך המשוערת של כוח החילוץ זחלנו בביצה לעבר הציר. דקות אחדות אחרי השעה 5 ראינו אותם, טנק נגמ"ש וטנק. הטנק של שלומי, נגמ"ש עם שרידי המעוז, ובטנק השני לא נותרה תחמושת."

כשהגיע הטנק אל האנשים קפץ יצחק לוי ראשון פנימה. אחריו כל השאר זינקו אל הטנקים והנגמ"ש. בטנק של שלומי היתה צפיפות נוראה. אחד על השני. שלמה לוי, הטען קשר, אמר לשלומי "המפקד זה בלתי אפשרי כולנו ניהרג פה אני לא יכול לזוז ולא יכול לתפעל כלום".

שלומי פקד על פליטי הביצה לעבור אל הנגמ"ש. הם קפצו החוצה. יצחק לוי שנכנס ראשון עמד לצאת אחרון ואז הנהג רמי גולדברג החל ליסוע. לוי כבר היה בחוץ ועל כן נשכב על הצריח נאחז בכל כוחו בברזל כי הטנק שעט אל הדיונות. ואז אמר לו שלומי "תיכנס פנימה". לוי אמר לו "אם אתה בחוץ גם אני בחוץ". שלומי השיב לו קצרות "אני פה המפקד, תעשה מיד מה שאני אומר לך". לוי השתחל פנימה שתי דקות לאחר מכן רשפה אש את הצריח. שלומי מצא זמן להכניס את ידו פנימה לטנק לטפוח על שיכמו של לוי ולהגיד לו "אתה רואה חייל, בדיוק במקום ששכבת פגעה עכשיו בזוקה".

הם המשיכו ליסוע ואחרי 30 מטר פגע טיל בנגמ"ש וחסם את דרכו של הטנק השני. אנשי הנגמ"ש נפגעו ושלומי ביקש אישור מהמפקדה לעצור ולחלץ אותם. התשובה היתה "שלילי, יהרגו את כולכם, תמשיך מה שיותר מהר". שלומי ניסה להתווכח אך אמרו לו "זאת פקודה, תמשיך ליסוע". וכך עשה.

החלצות ממארב נ.ט. מצרי

לאחר 200 מטר נפגע גם הטנק של שלומי מטיל נ.ט. יצחק לוי בתוך הטנק עף לאחור וחטף מכה עזה בראשו. שלומי פקד על כולם לצאת מהטנק. כולם קפצו שמאלה, יצחק לוי למזלו הרע קפץ ימינה. נחתתי בדיוק על ארבעה חיילים מצריים מספר לוי "ואז החל קרב פנים אל פנים". "הם היכו אותי בקתות רובים באגרופיהם ובעטו בי ברגליהם. בכל מה שהיה להם. חטפתי מכות רצח. הם לא ירו בי משום היה בינינו טווח אפס. ואז אני שומע את שלומי איפה אתה? רוץ כבר בוא הנה. ואני לא יודע איך הצלחתי להתחמק מהמצרים הקפתי את הטנק והגעתי אל שלומי והשלושה האחרים. כולנו פתחנו בריצה אל תוך הביצה רצנו כמו איילות כי המצרים פתחו עלינו במטווח מכל הכלים. בזוקות פגעו באדמה, נתזים עפו לכל עבר. כל אחד רץ לפי המזל שלו ובנס לא נפגע איש".

המשכנו לזחול בביצה להתגלגל עליה כדי לא לשקוע. ראיתי שכולם משליכים מעליהם את החגורים את כובעי הפלדה, הכל, כולל המימיה כדי שתנועתם תהיה קלה יותר. זריז יותר,. היינו חמישה שלומי משה לוי ראובן רוסקיס רמי גולדברג ואני. המשכנו להימלט ואני שהייתי חבול ופגוע מהפגיעה בטנק ומהמכות של המצרים לא היה לי כוח לזוז. זחלתי על ארבע. הגרון היה יבש לגמרי. התחלתי לשקוע בביצה. בקול ניחר ומחרחר ביקשתי משלמה "אני לא יכול יותר", תשאיר אותי בצד. תמשיכו עד שתגיעו אל כוחותינו ותגידו להם שנשארתי בביצה ושיבואו לחלץ אותי. רק תשאירו לי רימון אחד. פחדתי מהשבי יותר מהמוות והרימון היה למקרה שהמצרים יגיעו אלי. שלומי אמר ללוי: "תפסיק לבלבל את המוח. אתה בא איתנו." הוא פקד על השאר לתמוך בי ולעזור לי." ולאורך כל הדרך הם אמרו לי תחזיק תחזיק עוד 200 מטר ואנחנו מגיעים אל תעוז "יורם".

הניווט אל תעוז "יורם"

מפעם לפעם שלומי נעצר, הסתכל אל השמים, ניווט אותנו על פי הכוכבים. ועוד לא הגענו. שבע שעות זחלנו ולא הגענו לשום מקום. ושוב הרגשתי שעברתי את גבול הסבל. שלומי הבחין בכך והחל לשאול אותי שאלות על אשתי, כמה ילדים יש לי, ואיך קוראים להם והבטיח לי שעוד אשוב לראות אותם כי עוד מעט מגיעים ובדרך עקפנו שישה מארבים מצריים. ואז יצאנו מהביצה והגענו לציר חולי. שלומי רכן על העפר הרים חופן חול זרה אותו לרוח ואמר: זהו זה הגענו לציר יורם". השאר חלקו על דעתו והתחיל ויכוח ביניהם. אבל שלומי היה בטוח. עוד מעט - כך אמר - נראה את השילוט לתעוז".

המשכנו ללכת אחריו. סמוך לאחת בלילה הרים שלומי את ידו, עצר את ההולכים אחריו, הסתכל על הדרך, והבחין בסימני שרשראות של טנקים. זה כוח שלנו, אמר, אנחנו מגיעים. האנשים כבר התירו לעצמם על סף ההצלה לתכנן מה יהיה הלאה.

משה לוי אמר: חברה אנחנו עוד מעט מגיעים לבלוזה. המח"ט אמנון רשף" לא יאמין שיראה אותנו. שלומי, אני בטוח שהוא יחבק אותך וירים אותך על כפיים".

שלומי השיב: ברגע שהוא יחבק אותי אתם רצים לטנק שלו, סוחבים אותו, ואנחנו חוזרים לכאן להילחם". כולם הסכימו, אלא מה, רק שיגיעו כבר. רק שיראו אנשים משלנו. ואז ראו כמה צלליות. טנקים שלנו. סוף סוף.

אורך המסע אל תעוז "יורם" מאז נטשו את הטנק היה 17 ק"מ וארך כשמונה שעות.

החבירה הטרגית אל כוחות השריון של צה"ל

שלומי פקד על אנשיו להרים ידיים כדי שהשיריונאים לא יחשדו שזהו כוח קומנדו מצרי, שלא ייבהלו ולא ייפתחו עליהם באש. ניצבו במרחק של 20 מטרים מהטנקים ולא ראו איש.

"בשלב זה גדוד 9 כבר לא היה קיים". "התמונה הכללית לא היתה ברורה לערמן" אומר תא"ל יום טוב תמיר שהיה מפקד הגדוד. הוא בעצם לא ידע שהגדוד איננו. הוא הוביל אותם בדייקנות ובניווט מעולה אל התעוז. עד שהגיעו סמוך לטנקים שהיה מורכב מאנשי מילואים של גדוד אסף. הם היו אחרי הטראומה של רומאני". גדוד "אסף" הוא גדוד שריון 113 של אסף יגורי גויס ביום כיפור בבוקר, שעות ספורות לפני המלחמה.

יצחק לוי וסורקיס משחזרים את החבירה:

-"הי טנקיסטים" צעק שלומי, אנחנו חברה מהמעוזים".

ראשים אחדים צצו בצריחים.

-"אל תזוזו" צעק מישהו לעברם, "מי אתם"?

"זה בסדר" אמר שלומי "אנחנו חברה מאורקל".

-"מי מכיר אתכם" ?

-"תתקשרו ל"כוסית" "קסטה" ול"לבן" מסר להם שלומי את שמות הקוד של המפקדה בבלוזה. "ותגידו להם ש - 1 של "ליפתן" הגיע שלם לכוחותינו ביחד עם איש מילואים".

הטנקיסטים לא האמינו.

-"מאיפה אתם בארץ"?

-"מחיפה, תל אביב, שפיים ובית אלפא".

-"איפה קולנוע מוגרבי"?

-"באלנבי פינת בן-יהודה".

-"איזה קולנוע נמצא לידו"?

-"היה פעם קולנוע מיגדלור".

-"ואיזה עוד"?

-"קולנוע זמיר".

-"מה יש בדיזנגוף"?

-"כיכר".

-"מי מכם מחיפה"?

-"אני" אמר שלומי, "מנווה שאנן".

-"מה יש שם"?

-"טכניון".

-"מאיזה פלוגה אתם"?

-"מפלוגה ל".

ואז בשבריר של שניה החליט מישהו מהשריונאים כי הם משקרים. הוא צעק "אין דבר כזה פלוגה ל"... הטנקים הותנעו, נשמע נפץ איום ופגז נשלח קדימה אל החמישה. שלומי רמי ומשה נפלו במקומם. רוסקיס ויצחק לוי נמלטו כל עוד רוחם בם אל הדיונות.

השיריונאים זינבו בהם בצרורות מקלע ארוכים השניים השתטחו על האדמה החשופה הרימו בכפות ידיהם חול כדי ליצור מתרס הגנה כנגד ברד הכדורים. לפתע פגע ריקושט בפניו של יצחק מתחת לעין. והאש נמשכת ואין מי שיפסיק אותה.

פתאום הם שומעים את השיריונאים מדווחים בקשר למפקדה "חיסלנו חוליית אויב". בשניה הזאת צרח רוסקיס "אנחנו לא חולית אויב אנחנו חיילי צה"ל, ולא חיסלתם אותנו אנחנו חיים. נאצים נאצים, אתם נאצים!"

ברגע ששמעו השיריונאים את המילה "נאצים" התגנב ספק לליבם. לאחר התייעצות מהירה שמעו רוסקיס ולוי דיווח בקשר: "זו טעות, זו טעות פגענו בכוח שלנו שילחו מיד כוח חילוץ".

לוי וסורקיס רצו לעבר השלושה שעל הקרקע. שלומי גנח את גניחותיו האחרונות. רמי גולדברג היה מוטל ללא רוח חיים. משה לוי היה פצוע קשה בראשו מרסיסי הפגז. כוח החילוץ הגיע אבל את שלומי איש כבר לא יכול להציל.

רוסקיס: "עמדנו בשורה. היה הדף אדיר, ואני עפתי. נכנסנו לתלולית. ראיתי את יצחק לידי. התחפרנו. רמי גולדברג חטף את הפגז בבטן. ראיתי את המשקפים של ערמן עפים, הוא קיבל צרור. כשהגענו לתעוז יורם אמרתי לרופא אתה חייב להציל אותו".

לאחר מותו

רק אחרי שלושה שבועות נודע להוריו של שלומי שהוא איננו בין החיים. כשלא קיבלו ממנו כל דרישת שלום החל אביו לחרוש את כל בתי החולים אך לא מצא אותו. מישהו רשם בטעות את שמו כהרמן במקום ערמן. אחרי שנודע להורים כי שלומי מת הם ניסו לשחזר כל פרט בחייו הקצרים ובעיקר את שעותיו האחרונות. כך הגיעו אל יצחק לוי בעיקבות דברים שפרסם בעלון קיבוץ שפיים לזכרו של רמי גולדברג. הקיבוץ שלח את העיתון אל אביו שלומי והוא מיהר להתקשר אל יצחק לוי.

הפגישה היתה ביום שישי אחר הצהריים, נעמי אשתו של יצחק פתחה את הדלת וקפאה תחתיה.

-"אתה מוכר לי" לחשה.

-"מה לך ולי"? שאל אביו של שלומי?

-"שימך אברהם"?

-"נכון" השיב תמה.

-"ולך קוראים אסתר"?

-"כן" ענתה, "מאיפה את יודעת"?

"אני" אמרה נעמי "הבת של אסתר מתל-אביב שהיתה אשת אחיו של אברהם אלי", דודו של שלומי. אלי אחיו של אברהם נהרג במאורעות 38 ליד הגשר בשכונת התקוה.

עיטור הגבורה

בהצדקה למתן עיטור הגבורה מתאר שר הבטחון את מעשה גבורתו של שלמה: "ביום 6 באוקטובר 1973 שימש סמ"ר שלמה ערמן ז"ל כסמל מחלקת-טנקים במעוז "אורקל". עם פרוץ המלחמה נפגע מפקד-המחלקה ונפל. סמ"ר שלמה ערמן ז"ל נטל לידיו את הפיקוד על המחלקה, והפעיל אותה במשך יומיים במעוז ומחוץ למעוז כשהוא פועל עם הטנק שלו בטווחים קצרים, נגד אויב שהחזיק בחלק מהמעוז. ביום 7 אוק' 1973 נע בטנק שלו בראש הכוח הנחלץ מהמעוז, כשהוא עצמו מפעיל את נשקו האישי, רימונים ואת תותח הטנק - לעבר כוחות אויב שחסמו את היציאה מהמעוז בטווח של מטרים ספורים. בהמשך התנועה עלה הכוח הנחלץ על מארב אויב - והטנק של שלמה ערמן ז"ל נפגע. אנשי-הצוות ו-סמ"ר שלמה ערמן ז"ל נחלצו מהטנק שנפגע, והוא דאג לרכזם כשהוא חשוף לאש האויב. סמ"ר ערמן ז"ל הוביל את אנשי הצוות במסע רגלי לעבר כוחותינו, כאשר הוא נושא עמו חייל פצוע מחיילי- תצפית, שנאספו על-ידיו, עוד לפני עלותם על המארב. משך כל הלילה, במסע מפרך בביצות, פיקד על אנשיו ועודד אותם. למחרת, 8 אוק' 1973, הגיעו לקו-כוחותינו. בהשלימו משימה זו, נפל. במעשיו אלה גילה אחוות-לוחמים, אומץ -לב, תושיה וגבורה תוך חירוף נפש. על מעשה זה הוענק לו: עיטור הגבורה לפי חוק העיטורים בצבא הגנה לישראל תש"ל - 1970. על החתום שמעון פרס, שר הבטחון, אייר תשל"ה מאי 1975.

אתרי הנצחה

ראש עירית חיפה, אלוף (במיל.) עמרם מצנע הקים אתר זכרון לזכרו בגן ברחוב טבנקין בעיר, ליד בית הוריו.

קישורים חיצוניים

פרטי האירועים שחשפו את גבורתו והביאו לנפילתו של שלמה ערמן מתוארים בקטעי העיתונים הבאים:

בכתבה של טל גלעד בעיתון לאשה ב 29/9/1985

בכתבה של מנחם מיכלסון במוסף שביעי של פסח בידיעות אחרונות 1990.

בכתבה של גדעון מרון ועודד שלום במוסף מעריב של יום כיפור 5.10.2003

יד לנופלים חטיבה 14 חטיבת המחץ

גדוד 9 במלחמת יום הכיפורים כתב: תא"ל (מיל') יום טוב תמיר - מג"ד 9 במלחמת יום הכיפורים

אתר הזכרון של משרד הבטחון

אתר פרש ; YNET.